שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״א (ו׳)

והנה בחידושי אמרתי דבר נפלא וחדש בדברי הרמב"ם דאין חותכין עדות שבשטר מה"ת שכלם צווחו עליו ולהיות כי אולי יתגלגל לכאן איזה דברים הנוגעים לעניננו ע"כ אמרתי להעתיקם פה הנה בגוף הענין דמפיהם ולא מפי כתבם נראה לפענ"ד טעם הדבר וטרם יהיה כל שיח נבאר מה שנחלקו הסמ"ע עם הט"ז בסי' כ"ח סעיף ה' בת"ח שיודע להעיד וזילא ביה מלתא ללכת לפני ב"ד הקטן ממנו דדעת הרי"ו דשולחין אליו להעיד בביתו וכתב הסמ"ע דצריכין לשלוח ג' אנשים כדי שיהיו ב"ד דאלו שנים הו"ל עד מפי עד והט"ז בהשמטות הנדפסים בסוף חו"מ כתב דכל ששולחין אליו מפי ב"ד אין שם עד מפי עד עליו ע"ש והוא דבר חדש. ולפענ"ד סברתו דכל שב"ד שולחים השלוחים והם שנים א"כ עכ"פ נאמנים הם שהת"ח העיד כן וא"כ שוב הוה כמו שהיו שומעין הב"ד בעצמם דשליח כמותם ומקרי שהעיד לפני ב"ד דהב"ד שומעים משלוחם ששמע מפי העד והרי אם היו העדים שולחים עדותן בכתב לב"ד היה מועיל לשיטת ר"ת כל שראויים להגיד מפיהם לשיטת ר"ת ולשיטת הרמב"ם עכ"פ מד"ס חותכין עדות שבשטר מד"ס אף דמדרבנן צריך קיום ולא הוה כמי שנחקרה ולדברי הרי"ף והרז"ה והרמב"ן כל שנעשה מדעת המתחייב הוה כמפיהם וא"כ עכ"פ הב"ד לא שמעו מפי העדים רק מהשטר ולא גרעו שלוחי ב"ד ממה שנעשה מדעת המתחייב והשטר ודאי לא עדיף משלוחי הב"ד ולא מקרי עד מפי עד וה"ה בשלוחים וז"ב כשמש. וראיתי בספר שערי משפט שהקשה פה קדוש יאמר כן דהא גם מהמתורגמן אסור לשמוע דהו"ל כשומע עד מפי עד אף דהב"ד מעמידין המתורגמן. ולפענ"ד נראה דש"ה כמ"ש הסמ"ע דהב"ד א"י לחקור כ"כ כל שלא מבינים דברי העדי' או שהמתורגמן ישנה אבל כל שהב"ד שולחין שלוחם ואומרי' שיחקרו היטב בכל הענינים פשיטא דלא שייך בזה עד מפי עד והאיר ד' עיני ומצאתי בתוס' גיטין דף ס"ז בסוגיא דאומר אמרו שכתבו ד"ה אמרו לסופר ולא דמי לעד מפי עד דה"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מנה שלא נמסרו עדות לאלו המעידי' אלא בפני הראשוני' אבל כאן עיקר העדות לא נמסר לאלו והראשוני' הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט עכ"ל ראו עיני ושמחו דזה מבואר כמ"ש הט"ז והוא הדבר אשר דברתי דכיון דהשלוחים המה במקום הבעל כמו שהבעל יכול לעשות עדים כמו כן השלוחים יכולי' לעשות עדים וה"ה בזה כשם שהב"ד יכול לקבל עדות כמו כן שלוחי הב"ד שנים שהם נאמנים שקבלו עדות למה לא יהיו כמו הב"ד לקבל העדות. וראיה ברורה לזה דכבר ביארתי בתשובה אחת דאף בד"נ דבעי סנהדרין של כ"ג אפ"ה הב"ד שמקבלין העדות סגי בשלשה וא"כ לפ"ז הוה אח"כ כעד מפי עד וע"כ דאותן השלשה אינם רק שלוחי הב"ד לקבל העדות ולא הוה עד מפי עד וע"ש שהבאתי כן בשם תשובת הרדב"ז ואני הבאתי דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין שמבואר כן וה"ה בזה ע"ש היטב. ומצאתי בספר נתיבות המשפט בסי' כ"ח ס"ק וא"ו שהאריך בדברי התוס' בגיטין הנ"ל ולפענ"ד הדברי' כפשטן נכונים וברורים וכמ"ש בכוונתם. ובזה יש לבאר דברי הרמב"ן שהביא בנתיבות שם ותמה עליו ולפמ"ש יש ליישב ג"כ כעין דרך הלז אלא שאכ"מ להאריך ועכ"פ דברי הט"ז נכונים. ומעתה מבואר הענין דמפיהם ולא מפי כתבם דהוה כעד מפי עד דהב"ד אינם שומעי' מפי העדים רק מכתבם. ובזה מבואר היטב שיטת הרז"ה דסובר כיון דנכתב מפי המתחייב הו"ל כמפי כתבם והיינו כמ"ש התוס' בגיטין דהשלוחים מצוים לעדי' שיעשו בשליחות הבעל ולפ"ז השטר הו"ל כשליח המתחייב שצוה לעדים לכתוב לו כן והשטר אינו רק שליח של המתחייב והרמב"ן ס"ל דהו"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד כל שכתוב בנוסח שטר והיינו ג"כ כיון דמן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי והיינו משום דלא חשוד לזייף א"כ ודאי העדי' שמעו מפי המתחייב ושוב לא הוה מפי כתבם והמעיין ברז"ה ורמב"ן במלחמות גבי שטר קידושין מבואר דהרמב"ן ג"כ ס"ל כהרז"ה ורק דחידש דכ"ז שלא נודע אם צוה המתחייב שוב לא מקרי מפי המתחייב לכך הוסיף דנוסח השטר הוה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ שוב הוה מפי המתחייב וז"ב כשמש ושיטת הרמב"ם נ"ל דכיון שאנו מסופקי' אם זה היה מפי המתחייב שוב הוה כעד מפי עד דע"י השטר הוה כמו שהשטר מעיד שנעשה ע"פ עדים ושוב הוה כעד מפי עד ולכך אין חותכין עדות שבשטר מהשטר מד"ת דהו"ל כעד מפי עד ואף דהוה כמי שנחקרה בשטר הא כל הטעם הוא דלא חשו לזיוף וא"כ ע"י השטר אנו דנין שודאי היו כאן עדים אבל מידי עד מפי עד לא יצא ולכך ס"ל דאינו רק מדרבנן: