שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״א (י׳)

והנה אחר זמן רב בלמדי ברי"ף פ"ב דכתובות בהא דאמר ר"נ דעדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים ומר בר"א ס"ל דבמודעא נאמנים מ"ט האי ניתן לכתוב והאי לא ניתן לכתוב הביא הר"ן שני פירושים או מיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר או בשכתב ידם יוצא ממקום אחר והנה בדברי ר"נ פירש דאף בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין במודעא דלא ניתן לכתוב דמודעא לא היה מחמת נפשות רק מחמת ממון ור"נ ס"ל בעצמו בב"ב דף מ"ח דאי מודעא לאו אשקלתא ואשקלתא לאו מודעא [וצ"ע דר"נ לא אמר כן והש"ס פריך כן על ר"ה] אמנם במר בר"א דאמר דמודעא ניתן לכתוב הביא הר"ן שני פירושים דלשיטת רש"י דמ"ש ניתן לכתוב הוא דמצוה קעביד להציל העשוק דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאם יוצא אין נאמנים אף שמצוה קעבדי דלא עדיפי מאנוסים מחמת נפשות דלא מהמני למעקר סהדותא ולשיטת המפורשים דניתן לכתוב היינו משום דנ"מ לענין החזרת המעות שקיבל או שבידם להקדימו לזמן השטר אז אף בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ע"ש ואני תמה דא"כ מר בר"א לא פליג רק בשכתב המודעא בשטר דאז יכלו להקדים זמנו לזמן השטר או עכ"פ בזמן השטר באותו יום וא"כ ר"נ דפליג ואמר דבמודעא אין נאמנים הוא אף בכתבו המודעא בשטר משום דלא ניתן לכתוב והרי בש"ס אמרו שם להיפך דפריך איני והאמר ר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים ומשני ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטר אתי שטרא ומרע לשטרא וא"כ הרי לר"נ כל שהיו בשטר נאמנים לומר מודעא וא"כ בין לפירשב"ם משום דיכול להקדימו לזמן השטר ובין לשאר הפירושים עכ"פ בשטר מודעא נאמנים והרי לשיטת הר"ן מר בר"א לא פליג רק בשטר מודעא ובע"פ גם למר בר"א אין נאמנים דלא שייך הטעם של הר"נ וא"כ הא ר"נ לא פליג בזה וצריך לומר לשיטת הר"ן דלמר בר"א כיון דעכ"פ ידעו שהיה אונס א"כ היו יכלו למכתב שוב אף בע"פ נאמנים לומר מודעא היה דהא יכלו למכתב מעצמם ולא הוה כחוזר ומגיד דהא בידם למפסל השטר ע"י שהיו כותבין שטר אחר. אך באמת דזה לא מסתבר דכל בע"פ אין בידם למפסל השטר מכר ע"י שהיו יכולים לכתוב המודעא ולהקדים הזמן וכמ"ש במלמ"ל וכן היא באמת סברת ר"נ לפי' הרשב"ם ובשלמא בפשטות ל"ק דלמר בר"א דס"ל דניתן לכתוב משום דמצוה קעבדי ורק בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוא דנאמנים אז אף במעידים בע"פ יכולים לאורעי שטרא דלא מקרי חוזר ומגיד דהו"ל כאלו אמרו תנאי היה בדבר וכמ"ש הרשב"ם שם וא"כ שפיר פליגי ר"נ ומר בר"א דר"נ ס"ל דלא שייך לומר בע"פ שירע לשטר הכתוב וחתום ומר בר"א ס"ל דלא שייך חוזר ומגיד בכה"ג אבל להר"ן דמפרש דמר בר"א פליג אף בכתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ לא מסתבר דמר בר"א יפלוג גם בע"פ דהיאך יהיה נאמן בע"פ לאורעי לשטרא וצ"ע ועיין בשיטה מקובצת בכתובות שם ותמצא סעד דלמר בר"א אף בשלא כתב כל דניתן לכתוב ככתב דמי ע"ש אבל אכתי לא פלטינן מדוחקא בסוגיא וצ"ע. וראיתי להפ"י בכתובות שם שהקשה דמה פריך הש"ס מדר"נ הא כיון דמר בר"א פליג קי"ל בכלהו תלמודא דהלכה כמר בר"א בר ממיפך וחוורי וע"כ הביא מזה ראיה דמר בר"א לא פליג רק כשאין כתב"י יוצא ממקום אחר וא"כ שם דחתם רבב"ח דהיה פקיע שמיה כדאמרו שאני רבנן דפקיע שמייהו וא"כ היה בלי ספק ניכר חתימתו וא"כ אף למר בר"א אינן נאמנים ע"ש ובאמת אף שהדבר חריף תמיה לפענ"ד דבאמת הש"ס לא הקשה רק מר"נ ולא ממר בר"א ולדבריו היה לו לש"ס לבאר דהקושיא היא ממר בר"א והרי הש"ס אח"כ גופא ומייתי הך דמר בר"א וגם ניהו דהיה פקיע שמיה אבל מכל מקום חתימתו לא היה ניכר. ובגוף קושיתו באמת לפי מה שנראה בר"ן וכן מצאתי בהגה"ת אשר"י בב"ב שם שכפי הנראה היו גורסין ור"נ אמר מאן דחתים אאשקלתא לאו מודעא וא"כ שפיר פריך מר"נ על ר"נ וגם הא קי"ל כר"נ בדיני נגד ר"ש ואפשר דגם נגד מר בר"א וע"כ דבריו תמוהין ומיהו בנימוק"י על כתובות כתב דהלכה כמר בר"א משום דהלכה כוותיה בר ממיפך וחוורי אבל בקדמוני' בכתובות שם בשטה משמע דס"ל לקצת דהלכה כר"נ מדפריך הש"ס אליביה בב"ב וע"ש בנימוק"י דגם הוא פירש כהר"ן דמר בר"א אף בלא כתב אמרינן כיון דניתן לכתוב ככתוב דמי: והנה מדי דברי בענינים אלו ארשום כאן מה שיש לי ענין חדש ופליאה על הפוסקים בענין לוה שטוען אמנה היה דברינו דמבואר בסי' פ"ב דנאמן ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והנה בר"ח חשון שנת תרי"ב למדתי בטוש"ע חו"מ סי' ק"מ שם מבואר בס"ג דאם טען ראובן שיש לו שטר שמכר לו ושמעון טוען שהוא מזוייף או שטר אמנה דיתקיים השטר בחותמיו ואם לא נתקיים תחזיר השדה לבעלים וכתב הב"י דנלמד ממודה בשטר שכתבו דמבואר בסי' פ"ב דצריך לקיימו. והנה בראשית ההשקפה תמהתי דמשמע דנלמד משטר הלואה ולמה לא הביא הב"י דכן מבואר בהדיא לענין שטר מכר בב"ב דף קנ"ד ע"ב הרי שהיה אוכל שדה וכו' אמנם לאחר שעיינתי בסוגיא נפלאתי מאוד דהרי באמת הרשב"ם שם פסק בדף קנ"ה דהלכה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וכר"י דאיפוך והתוס' ד"ה אלא כתבו דאינו נראה לר"י רק דקי"ל כר"נ בדיני דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ולפ"ז תימה מאוד דהרי ר"נ ס"ל דמודעא היה דברינו וכן אמנה היה דברינו אינן נאמנים וכתבו התוס' בכתובות דף י"ט ובב"ב דף מ"ח ד"ה אמר דר"נ ס"ל דאמנה אינן נאמנים לגרע השטר ע"ש וא"כ כיון דר"נ ס"ל דעדים לא אלימי למגרע שטרא מכ"ש הוא ואף דאנן קיי"ל דבמודעא נאמנים משום דניתן לכתוב ובאמנה לא נאמנים משום דלא ניתן לכתוב כמבואר בכתובות שם ובטוש"ע סי' מ"ו סל"ז וא"כ אם עדים אינן נאמנים מכ"ש המלוה או המוכר דאינו נאמן כדאמרו בב"ב דף קנ"ד דעדים אלימי ומגרעי לשטרא ולא הוא. ובאמת שדעת רבים מהפוסקים דקי"ל כר"נ דלא כמר בר ר"א ועיין ש"ך שם ס"ק קי"ז אבל מכל מקום זהו לענין עדים דאלימי לגרוע כח השטר אבל הוא בעצמו בודאי מהראוי לומר דאינו נאמן דהרי ר"י פסק דא"צ לקיים השטר וכל הטעם דלא קי"ל כן הוא משום דהלכה כר"נ בדיני וכיון דר"נ עצמו ס"ל אף בעדים דאינם נאמנים א"כ עכ"פ לגבי המוכר והלוה עצמו בודאי ראוי לפסוק דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן ודברי הטוש"ע בסי' פ"ב ובסי' ק"מ לענין אמנה צע"ג: