ובזה נלפענ"ד לישב מה שהקשו התוס' בפסחים דהא בטומאת הגוף אין הציץ מרצה ואפילו הכי טומאה דגברי נדחה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הטעם דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף למדתי הטעם מרש"י בפסחים דף ט"ז שפירש דלכך אין הציץ מרצה על אכילות משום דאין הציץ דוחה ל"ת דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וביאר הדבר דא"כ הא יש ציץ תמיד והיכא משכחת לה דלא יאכל ולפ"ז מכ"ש טומאת הגוף דודאי לא מרצה הציץ דהא טומאת הגוף היא במיתה ולפ"ז ל"ק מציבור דמרצה אף בטומאת הגוף אף בלי ציץ משום דשם יש לומר דבאמת הציץ מרצה וא"ל דהא אין הציץ מרצה בטומאת הגוף דזה אינו דהא כל הטעם הוא משום דאם כן לא משכחת לה טומאה כלל דתמיד הציץ מרצה דז"א דהא משכחת לה ביחיד עכ"פ וצ"ע בכ"ז:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י״ז (ח׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.