שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י״ז (י׳)

ובזה יש לישב דברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דדחויה ודאי אמרינן דמה לי חד דיחויא מ"ל שתי דחיות א"כ ל"ק כלל וכקושית התו' ואדרבה אם נימא הותרה יקשה קושית התוס' ישינים דבהותרה לא שייך זאת ודו"ק היטב. ומ"ש בשעה"מ להקשות על התוס' דיומא דף נ' שכתבו דפר של אהרן אי הוה דשותפין מהדרינן וע"ז הקשה דאם כן יקשה איך מרצה בלא ציץ לא הבינותי ניהו דמהדרינן היינו היכא דאפשר למהדר אבל כל דא"א בציץ פשיטא דהותרה בלא ציץ ועיין רש"י בדף וא"ו שכתב בד"ה הותרה ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע והרי הש"ס אמר דאילו של אהרן מהדרינן וע"כ דניהו דמהדרינן מכל מקום כל דאי אפשר דוחה את הטומאה וזה פשוט וברור. וראיתי בהקדמה לספר מי נפתוח אות י"ג דתמה על התוס' בדף נו"ן בדברי הבל במח"כ ורצה לומר דלפי המסקנא גם ר' שמעון ס"ל דהותרה בציבור ואשתמיטתיה מיניה דברי הש"ס בפסחי' דף ע"ז דכולי עלמא סבירא להו דחויה בלתי ר' יהודה דס"ל הותרה ומהאי טעמא פסק הרמב"ם דהוא דחויה דאף דר"ש ור"י הלכה כר"י כאן כל התנאים סוברים דדחויה היא ועיין כ"מ פ"ד מביאת המקדש ואיך אפשר לחשב דר"ש ס"ל לפי המסקנא דהותרה מה גם להתפלא על ד"ת בזה זה ודאי הבל: