שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קי״א (ט׳)

והנה בשנת תרט"ו בש"ק אחרי הגיעני תשובה מהחריף מו"ה אלי' מארדער נ"י ופלפל בענין כ"מ דא"ר ל"ת ואעתיק פה מ"ש בבואי הביתה כי הייתי אז ב"ק בערזאן כאשר הייתי שם על אשר הוצב לאמי הצדיקת הכ"מ מצבת אבן ב' אייר ובשובי הביתה ב' אמור השבתי והנה הוא נסתפק איך הדין לענין אם היה עובר איזה עבירה לצורך פקוח נפש אם שייך בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ומטעם דשבת רק דחויה לגבי פקוח נפש וא"כ ה"ה שאר איסורים אינן רק דחויה ולפ"ז לפמ"ש המהרי"ט דכל הטעם דל"מ הוא רק היכא דמתקן בזה האיסור וגם כאן כיון דאינו רק דחויה מחוייב לתקן האיסור ועי"ז שאנו אומרים דל"מ שוב נתקן האיסור. הנה לפענ"ד אין חשש בזה ולא דמי לאיסור בשוגג שכתבו האחרונים דל"מ וכן באיסור דרבנן דשם עכ"פ הוא איסור בעצם רק שעבר בשוגג וכן איסור דרבנן עכ"פ איסור הוא אבל פקוח נפש דדחויה ניהו דאם אפשר באופן אחר אינו מותר אבל כל שעשה לצורך פקוח נפש הרי התורה אמרה דדוחה ואיך שייך לומר דעבר אמימרא דרחמנא הא באמת התורה אמרה שדוחה ומה שרמז מעלתו לרש"י זבחים דף ל"ג שע"י נשיאת עון דציץ היא דחוייה ומשמע דיש עון הנה פשוט דעכ"פ כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא שייך שהרי אדרבה אמרה בהדיא דאם אי אפשר לו בהיתר נדחה האיסור ואיך שייך לומר דאמר רחמנא לא תעביד הא התורה צותה דיעשה ומה שהאריך מב"ק דף סמ"ך ובחו"מ סי' שנ"ח דאף שמותר להציל עצמו במקום פקוח נפש בממונו של חבירו מ"מ מחוייב לשלם וע"כ כל דמטעם מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד וע"ז דחה דשם אמרינן דהוה כהלואה וזה ניחא ליה שילוהו לצורך פקוח נפש ומש"ה צריך לשלם לפענ"ד הוא פשוט דשם ניהו דהוה פקוח נפש של זה מ"מ ממונו של חבירו אינו מותר לקחת וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"ק דף פ' גבי מעשה בחסיד אחד שהביא בשם המאירי דאף שכל האיסורין הותרו להתרפאות מפני פקוח נפש מ"מ דבר שנאסר מכח תקנה ופסידת אחרים ראוי להחמיר בזה יותר מכ"ש לגזול אחד ולהציל נפשו זה לא הותר. ולפענ"ד נראה הטעם בזה דהרי אמרו בדף פ' בנדרים דכביסתם וחיי אחרים כביסתן קודם משום דצערא דגופא עדיף מחיי אחרים ועיין ב"ש באהע"ז סי' פ' ס"ק ט"ו דהרמב"ם ס"ל כן וכן מצאתי בשאלתות פרשה ראה דפסק כן ולפ"ז הא כל שגוזל אחרים עכ"פ צער אחרים איכא וכל הגוזל פרוטה כאילו נוטל את נפשו וא"כ עכ"פ צערא דגופא של אחרים קודמים לחייו של זה וז"ב לפע"ד ואף דהר"ן כתב שם דצערא דגופא חשוב חיי נפש היינו לא חיי נפש ממש רק דצערו של זה חשוב טפי מפקוח נפש של חבירו וה"ה כאן ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דרבי יוסי לשיטתו דס"ל דחיישינן למעוטא ועיין יבמות דף ס"ז לכך כיון דיש מיעוט אנשים שהצער נוגע להם עד נפש לכך צערא דגופא עדיף מחיי אחרים דהוה ג"כ ספק פקוח נפש דחיישינן שמא זה הוא מן המיעוט. ובזה נראה לפענ"ד מה דהביא בשיטה מקובצת כתובות דף י"ט דר"מ ס"ל דגם גזל יהרג ואל יעבור והיינו משום דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וא"כ ממונו של זה ויש לו צער טובא דחשיב כפקוח נפש עדיף מפקוח נפש של זה ולכך יהרג ואל יעבור ור"מ אזיל בתר מיעוטא להחמיר ולפ"ז אף לדידן דקי"ל כרבנן דר"י היינו כשיש ודאי פקוח נפש של חברו לכך חיי אחרים קודמים לכביסתו של זה אבל בשאין כאן רק ספק סכנה כ"ע מודים דצערא של זה עדיף דיש ג"כ חשש פיקוח נפש של זה אף דלא חיישינן למיעוטא אבל כשאין כאן רק ספק סכנה ודאי צערא של זה עדיף. ומיושב קושית הב"ש הנ"ל דלמה לא פסק כרבנן דר"י ודו"ק היטב. ומה שהקשה מעלתו על מה דפריך הש"ס והרי אלמנה לכהן גדול ומ"פ הא התוס' שם דף ד' ד"ה מיתבי כתבו דאתקש גירושין למיתה דגירושין מוציאין מרשות הבעל וא"כ נימא דה"ה קידושין דאתקש הויה ליציאה יפה הקשה ולפענ"ד נראה דל"מ לשיטת הר"ן ריש קידושין דדוקא קידושי שטר אתקש הויה ליציאה ולא בקידושי כסף א"כ קושית הש"ס דסתמא קתני דכל מקום שיש קידושין ויש עבירה אף שקדש בכסף דאז לא אתקש הויה ליציאה אלא אף אם נימא דכל קידושין אתקש הויה ליציאה ועיין אהע"ז סי' כ"ח נראה לפענ"ד דבר חדש דהרי אמרינן בכמה מקומות ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוה גיטא ומדרבנן הוי גיטא ומשני דאפקעינהו רבנן קידושין דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכתבו התוספות ריש כתובות משום דאומר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל וכל דרבנן לא רצו בקידושין הוה כאומר על מנת שירצה אבא והרי לא רצה ע"ש בקדמונים. ולפ"ז מכ"ש אם התורה לא רצתה בקידושין אלו היאך אפשר דמועיל והא התורה לא רצתה בקידושין והרי הוא אמר כדת משה והרי דת משה אינו מסכים לזה ודוקא בגירושין דלא אמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש ועיין פ"י גיטין דף ע"ג דהקשה באמת הא כותבין כדת משה וישראל בגיטא אבל ל"ק דעכ"פ הוא אינו אומר שמגרש כדת משה וישראל אבל בקידושין הוה כמתנה על מנת שירצו ולא רצו ומכ"ש היכא שתתורה לא רצתה. איברא דלפ"ז קשיא להיפך דגם לאביי יקשה למה יהי' חלין הקידושין במידי דא"ר לא תעביד והא התורה לא רצתה בזה והוא מתנה כדת משה וישראל. אמנם נראה דבר חדש דהנה מה דאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הוא משום דמסתמא קידש אדעתא דרבנן והיינו בזה שקידש בהיתר רק שאירע דבר אח"כ שע"י יצטרך לבטל הקידושין שייך לומר דאדעתא דרבנן מקדש אבל באם מקדש איזה אשה שאסורה לו איך שייך דמקדש אדעתא דרבנן והא רבנן אסרו לו ומכ"ש במה שהתורה אסרה ולפ"ז אביי דס"ל קידש לוקה א"כ מתחלת הקידושין הוא דעשה איסור שוב לא שייך לומר דקידש אדעתא דדת משה וישראל אבל לרבא דס"ל בעל לוקה לא בעל אינו לוקה א"כ בשעת קידושין אפשר דקדיש אדעתא דדת משה דעדיין לא עבר שפיר י"ל דאינו מועיל אם קדש ובעל אח"כ ועיין שעה"מ הלכות מעילה ה"ז שהוכיח דלרבא אפילו איסור דרבנן ליכא כל שאינו בעל ע"ש ומה שהקשה מעלתו להפוסקים דס"ל דגם בדרבנן אי עביד ל"מ וע"ז הקשה דהרי בתמורה אמרו דרבא ואביי פליגי אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים והיינו דרבא ס"ל כר"א דיוצא' בדיינים והרי שם ס"ל לר"א בהדיא דאבק ריבית יוצא בדיינים יפה תמה בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דשיטת רבינו דאיסורי דרבנן מצוים בלא תסור והקשה הרמב"ן דא"כ כל איסורי דרבנן למה ספיקן לקולא הא הו"ל מה"ת משום לא תסור וכתב המג"א בשם התשב"ץ דזה כמחילה מאתם כדי שלא נשווה איסורי דרבנן לגמרי כשל תורה ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר חדש דלכך במקום דשייך איסור תורה ורבנן גזרו בזה כמו בריבית דיש רבית קצוצה וריבית דרבנן כמו דרך מכירה וכדומה עשו רבנן היכר שיהיה ריבית דרבנן אינו יוצא בדיינים כדי שיהיה היכר לדבריהם שלא ידמה לד"ת לגמרי ודו"ק בהאי כללא שהוא מחודש מאוד. עוד היה מקום לומר ע"פ מ"ש הש"ך יו"ד סי' קי"ז דלא עשו רבנן אסורי דבריהם שיפקע ממון עי"ז א"כ גם באבק ריבית א"י בדיינים מה"ט אבל דברי הש"ך צ"ע מכמה מקומות אבל מ"ש נכון לפענ"ד ועיין ירושלמי פ"ח דשביעית ומ"ש היפ"מ שם וכבוד חכמים שם בהך דר"י בכביסה וחיי אחרים יעו"ש. והנה במה דהקשו בתוס' ריש או"ב ד"ה מנין דלמה לי קרא על מוקדשין דסתמא כתיב וא"ל דאצטריך כגון דצריך לפסח ואין לו קרבן אחר כי אם או"ב דסד"א דעשה דחי ל"ת דזה אינו דהרי במחוסר זמן יש עשה ול"ת וע"ז הקשה אותי תלמידי החריף מוה' יוסף נ"י נכד הרב מזוועהל דהא לשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אי עבר ודחה אינו לוקה א"כ נ"מ לענין שילקה על או"ב כשהביא לפסח או"ב. והשבתי דבאמת הריב"א בפסחים דף ע"א כתב דל"ש עבר ושחט כשר דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב והפר"ח במים חיים הקשה דהא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכתב בשעה"מ דקדשים שאני דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב ע"ש בפ"א מהלכות ק"פ שהאריך בזה ולפ"ז כל דיש עשה ול"ת הרי שינה עליו הכתוב לעכב ועיין מהרש"א בפסחים דשני לאוין לא שייך שינה עליו הכתוב לעכב דיש לומר דאתי ללקות עליו על שני לאוין ולפ"ז על עשה דאינו לוקה בודאי הוה שינה עליו הכתוב וא"כ כיון דהפסח פסול שוב בודאי לוקה דכל הטעם של הריב"א כמ"ש הנוב"י סוף ספרו דמה אולמא האי עשה מהאי עשה וכל שעבר ועשה שוב שייך מה אולמא האי מהאי וכאן הרי אלים ואלים דהא הקרבן פסול ולא קיים העשה כלל ובודאי פסול ועיין טה"ק פ' שני ועיין בחיבורי כת"י שהחילותי לכתוב שנת תר"ג בדף רס"ב: