שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קי״א (י״ג)

והנה בש"ק פ' שמיני ב' שנתרח"י היה אצלי בחור שלמד אצלי והקשה על מ"ש הרמב"ם דשותפין שהמירו דלקי ואינם עושין תמורה דזה ע"כ כרבא דלאביי כיון דלא מהני אמאי לקי וא"כ הו"ל לש"ס לומר הנ"מ בין רבא לאביי בזה לענין שותפין וציבור. והשבתי דלפענ"ד הדבר ברור דלמה דאמרו בדף ג' דמימר אף דלא עבד מעשה לקי וגזירת הכתוב הוא א"כ מה נ"מ בין אביי לרבא דהרי אף דנימא דמהני אינו מהראוי לקנות דהוה לאו שאין בו מעשה רק דגזירת הכתוב הוא וא"כ שוב אף שלא מהני למה לא ילקה ולפ"ז להרמב"ם דפסק דמימר לוקה אף שאב"מ שוב מהראוי שילקה אף לאביי. ובזה מיושב מה דהקשה הכ"מ דהא ר' יוחנן חולק וס"ל דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי קשה משותפין וציבור דאף דלא עבדי מעשה לקי והש"ס דפריך מתמורה לאביי היינו לר' יוחנן דאמר דלא תתני מימר דבדיבורו קא עביד מעשה ואפשר דס"ל לר"י דבציבור לא לקי לאביי אבל לדידן דקי"ל כריה"ג שפיר אף לאביי לקי וכמ"ש ועיין בשאגת אריה סי' ע"ח מ"ש להקשות על הרמב"ם בזה הענין ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק היטב. ובזה יתבאר היטב הא דאמרו בתמורה ב' טעמא דרבי קרא לאשה הא לא"ה הו"א כי עבדה תמורה לא לקי והאמר ר"י וכו' ומשני ה"מ עונש דשוה ועיין רש"י שמביא גירסא אחרת ובשאגת אריה סי' פ"ב הקשה דהו"ל שני כתובים. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הקושיא ע"כ אזלא אליבא דאביי דמוכרח להיות דמהני וכל שלא מהני אינו לוקה וא"כ באשה דלא מהני דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה א"כ מהראוי דלא לקי ולפ"ז שפיר מקשה דהא מקיש אשה לאיש ולזה משני שפיר ודוקא אם נימא דציבור לוקין אף דאינו לאו שיש בו מעשה אבל אם נימא דאין לוקין ומימר באמת בדיבורא קא עביד מעשה א"כ שפיר הו"א באשה דלא לקי כמו בציבור ולזה קמ"ל דציבור באמת לוקין. ומיושב קושית השאגת ארי' דבש"ס משמע דציבור אינן לוקין כלל והרמב"ם כתב דלוקין ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דזה תלוי אי מימר הוה לאו שאין בו מעשה ואפ"ה לוקה והציבור לוקין משא"כ אם נימא דתמורה הוה יש בו מעשה. ובזה מיושב גם גירסת רש"י דאם נימא דתמורה הוה לאו שאין בו מעשה רק דגזירת הכתוב הוא ה"א באשה באמת לא לקי וע"ז קמ"ל וא"כ שוב לא הוה ב' כתובים דבתמורה באמת אצטריך קרא דהא הוה לאו שאין בו מעשה ודו"ק היטב כי נכון הוא: