שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״ח (ה׳)

והנה בהא דאמר רבא בנידה דף כ"ג ושטו נקוב אמו טמאה לידה וכתב הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קצ"ד דאף דניקב מתחלתו וה"ז טריפה שאינה יכולה לחיות י"ב חדש אבל מ"מ ראוי הוא לבריית נשמה ויכול לחיות פחות מי"ב חדש ודבריו תמוהים דנקובת הוושט הוה נבילה מחיים וניהו דאינו מטמא עד לאחר מיתה אבל מ"מ הוה נבלה מחיים ונבילה אינה ראויה לחיות ואולי מה"ט השמיט הרמב"ם הך דינא דוושט שנקוב אמו טמאה לידה אמנם הב"י נדחק שם בכוונת הרמב"ם ובאמת שגם רש"י כתב דטריפה חיה הרי דסבר דאינו רק טריפה וכבר כתבתי לעיל דדברי רש"י סותרים ונדחקתי בכוונת רש"י ובתשובה אחת ביארתי כל דיני נקובת הוושט אי הוה נבילה או טריפה וצריך שיצטרפו דברי כאן עם שם ויהי' לאגודה אחת. ומצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' מ"א שנשאל על מ"ש הרמב"ם דנקיבת הוושט הוה נבילה ותנן בהדיא דהוה רק טריפה וע"ז השיב הב"י דבדף ל"ב מוקי קודם חזרה ע"ש וז"פ אבל לא הרגיש בדברי הרמב"ם לענין טומאה מחיים וכמ"ש הש"ך והתב"ש ועיין בחולין דף קכ"א ע"ב א"ל יצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באתה וע"ש ברש"י הנה מבואר דטומאה ל"ש עד שתמות אף דהוה מתה גמורה לענין אבמה"ח ע"ש ודו"ק. ובמ"ש נתיישב לי היטב מה דקשיא לי טובא במ"ש הרמב"ם פ"ב מאה"ט הלכה יו"ד שחיטת נכרי נבילה וכו' וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם וכו' וקשה לי כיון דהשחיטה לא הועיל שהרי נכרי ששחט שחיטתו נבילה וא"כ עכ"פ לא נשחטה ונעשה נבילה וכמ"ש הרא"ה לענין אין אדם אוסר דבר שא"ש שאף שהוא לא אסרה מ"מ לא התירה אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל הענין דנבלה מטמאה היא כשהגיע לגדר חולשא כ"כ עד שמתה אבל מחיים אינה מטמאה וא"כ ממילא כל ששחטה עכו"ם ניהו דלא הועיל שחיטה זו אבל מ"מ לא מתה מאיליה ולא גרע מאם היתה נבילה מחיים כל שלא מתה לא הוה נבילה מכ"ש כאן דהיתה בבריאותה לגמרי ולא נשאר הטומאה רק שהעכו"ם כוונתו לע"ז וזה אינו רק מד"ס וז"ש הרמב"ם וא"ת והלא הוא אסורה באכילה מן התורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסור וטהורה ולכאורה קשה הא כאן היא נבילה ולפמ"ש א"ש דעכ"פ לא נתנבלה בשביל שהיתה חלושה רק בשביל שאסורה שחיטה זו וא"כ לא מקרי נבלה ולא דמי לנתנבלה בשחיטה שלאחר שמתה מטמאה אף דלא הגיעה לחולשא משום דשם עכ"פ עשה בה מעשה נבלה ולא שחטה כראוי ועי"ז מתה אבל כאן הוא שחטה ומתה ע"י השחיטה רק ששחיטת נכרי לא מועיל ולמה תטמא. ובזה מובן השגת הראב"ד שכתב דעכו"ם הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין ועם הדומה לחמור ותמה הכ"מ שמה ענין טומאת עכו"ם לכאן ולפמ"ש יש ליישב דהראב"ד הבין כיון דהרמב"ם סובר דשחיטת עכו"ם נאסרה משום שכוונת' לע"ז והו"ל כתקרובת עכו"ם וכטומאת ע"ז וע"ז השיג דהעכו"ם דין בהמות יש לו ולא כיון לע"ז כלל בשחיטה זו ולכך פסול שחיטתו דבעינן בר זביחה וזה לאו בר זביחה כלל שאינם כאדם רק כבהמות ולכך אינו מטמא משום דאין דינו כאדם. ומ"ש הכ"מ עוד שם דמה ענין זה לשחיטתן שתהא מטמא במשא דהא שחיטת קוף נמי לא מטמאה במשא לא זכיתי להבין שנראה שהבין בכוונת הראב"ד דמשום זה שחיטתן מטמא במשא ואין כן כוונתו רק להיפך שעי"ז שנחשבו כבהמות אינם מטמאין כלל וז"פ וברור ודברי הכ"מ צ"ע וגם התב"ש בסי' ב' ס"ק א' הבין מדברי הראב"ד שס"ל שמטמא מן התורה ולפענ"ד כוונתו להיפך ובפר"ח סי' ב' ס"ק א' האריך לתמוה דמאחר שכתב רבינו בפ"ד מהלכות שחיטה דשחיטתו נבלה ולוקה עליו משום נבילה א"כ ממילא ראוי שתטמא ולא זכיתי להבין דבריו דניהו שהוא נבלה ולוקה שהרי לא נשחטה וממילא נשארה באיסורה הראשון כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה האוכל בשם הריצב"א ע"ש אבל לענין טומאה לא שייך זאת דעכ"פ לא נתנבלה לא מחמת חולשא ולא נתנבלה בשחיטה והרי היה לה שחיטה כראוי רק שעכו"ם אינו בר זביחה משום לתא דע"ז כמ"ש הרמב"ם וא"כ אינו מטמא רק מדרבנן וגם בתב"ש ובכ"ש דף מ"ג בחולין נדחק הרבה בדברי הרמב"ם ומהתימה שהדברי' ברורי' ועיין בבכ"ש שנראה קצת שהרגיש בסברתי אבל לא דבריו דברי ולפענ"ד הדברים ברורים כשמש. שבתי וראיתי שעדיין תמוה דהרי זה משנה מפורשת שחיטת נכרי נבילה ומטמא במשא וא"כ אי אפשר לומר שהראב"ד חולק ע"ז וגם לשיטת הרמב"ם מה קושיא דלמא הכוונה שמטמא במשא מן התורה והרי זה לאו פשיטא. אמנם יש לומר דמזה באמת יצא לו להרמב"ם שאינו רק מדרבנן משום לתא דע"ז ולכך פריך פשיטא דמדרבנן עכ"פ מטמא דהו"ל כתקרובת ע"ז וע"ז משני דיש לך אחרת שהיא כזו והיינו תקרובת ע"ז ולכאורה מה ענין זה לזה ולפמ"ש הרמב"ם גם שחיטת עכו"ם נצמח מכח תקרובת ע"ז וללישנא קמא דתקרובת ע"ז מטמא באהל אפ"ה שחיטת עכו"ם אינו מטמא משום דאינו תקרובת ע"ז ממש רק לתא דתקרובת ע"ז ולשיטת הראב"ד צריך לומר דהוא ס"ל דשחיטת עכו"ם ממעיט משום שאינו בר זביחה והוא ס"ל דכל שאינו בר זביחה היא מן התורה מטמא והו"ל כנתנבלה בשחיטה ולהרמב"ם דאינו רק משום לתא דע"ז מהראוי שלא תטמא כלל אף מדברי סופרים נמצא לענין דינא דעת הראב"ד שמטמא מן התורה כמ"ש התב"ש אבל על הרמב"ם מקשה לשיטתו ודברי הכ"מ תמוהים לפענ"ד. איברא דגוף דברי הרמב"ם דכתב דהוא משום לתא דע"ז תמוה דהא הש"ס מסיק דאין רוב עכו"ם מינים לפענ"ד היא דבאמת אם היה הטע' דאסור להרמב"ם שחיטה משום שסתם מחשבתו לעכו"ם היה מהראוי להתיר במי שאינו עובד ע"ז אבל באמת כיון שהרמב"ם פסלו משום פן יקרא לך ואכלת מזבחו והיינו שהתורה גדרה גדר שלא יבא מזה מכשול לענין לאכול מזבחו שנזבח לע"ז א"כ לא בשביל אותה שחיטה נאסר רק לגדר וסייג וז"ש הרמב"ם פ"ד דגדר גדול גדרו בדבר שאפילו גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה והיינו שהתורה עשתה בשביל גדר שלא יבא לידי ע"ז וא"כ אף שאין רוב מיני' באומות מ"מ משום גדר ע"ז ולתא דע"ז נאסר וא"כ כל דברי הרמב"ם מבוארים והכ"מ הבין דמי שאינו עובד ע"ז אינו רק מדרבנן וזה אינו לפמ"ש רק כמ"ש הש"ך בסי' ב' אבל לא ביאר הדברים כמ"ש ות"ל מ"ש בזה הוא נכון ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם על שחיטת נכרי נבילה ושם יש לו שיטה חדשה בזה ובחידושי למשניות ביארתי דבריו ועיין בלב אריה אבל בספר היד ביאר שיטתו בענין אחר וכמ"ש ודו"ק היטב וגם הש"ך הבין שמ"ש הרמב"ם וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו כותי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה זה אינו רק מדרבנן והיינו בכותי דוקא וזה דוחק גדול דכותי היינו עכו"ם כמ"ש התב"ש אבל לפענ"ד מ"ש נכון דכותי היינו עכו"ם ועיקר כוונתו דאף שאינו עובד עכו"ם אפילו הכי משום גדר וסרך ע"ז שלא יבא לאכול מזבחו לכך אסרה תורה כל שחיטת עכו"ם כמו שאמרה התורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שגם זה רק גדר משום סרך ע"ז וה"ה בזה היא גדר וסייג לבלתי יבא לידי ע"ז ותקרובתה ומצינו גם מה"ת סייג כמ"ש באבות דר"נ פ"א ובמדרש פ' נשא גבי נזיר יעו"ש ועיין כו"פ סי' ד' בס"ק א' מ"ש בזה ולפענ"ד כלם לא העמידו דבריה' על נכון בכוונת הרמב"ם ות"ל כוונתי האמת בדבריו. ובזה נכון מה שהקשה הפר"ח דקרא דואכלת מזבחו לא שמעינן רק איסור ולא לאו ולמה לקה. ולפמ"ש אתי שפיר דזה משום גדר ע"ז נגעו בו וא"כ לוקה כמו באבזרא דע"ז וכמו בשותה יי"נ דג"כ הוא משום גדר לע"ז ודו"ק: והנה מ"ש התב"ש והכו"פ דאף דאינה מטמאה מחיים היינו משום דבטומאה בעי מיתה ממש אבל לענין איסור הוה נבילה מחיים לפענ"ד ראיה ברורה מגיטין דף מ"ג דאמרו שם דעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה והקשה רבא חדא דיורשיו קתני ועוד והא אמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה וקשה דלוקי כגון שעשאו נבילה מחיים דניקב הוושט או נפסק הגרגרת דהו"ל נבילה מחיי' ומ"מ היה יכול ליתן לו ול"ק רק דהא יורשיו קתני ובפרט אם נימא דגם זה מקרי טריפה א"כ לא קשה כלל ועכ"פ משכחת לה בכה"ג דעשאו טריפה דטריפה בודאי היא וע"כ דכיון דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה משום דכתיב והמית א"כ בעינן מיתה ממש. והנה בש"ס דע"ז דף ח' בהא דאמרו ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן משמע דלא משום זבחו נאסר רק משום מסיבת עכו"ם וכמ"ש הרא"ש דהרי משעת קריאה נאסר אבל לפי מה שנראה מהרמב"ם הלכות ע"ז פ"ח הלכה ט"ו דאינו רק אסמכתא בעלמא אתי שפיר אבל אם נימא מה"ת מטמא דהוא איסור תורה צ"ע. שוב הראוני תלמידי נ"י דביש"ש חולין הרגיש בראיה זו בקצרה ובפרי תואר נדחק ליישב ומ"ש נכון יותר ות"ל הרגשתי כן בראשית ההשקפה: