שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״א (ח׳)

ובזה מבואר היטב דברי האו"ה כלל כ"ד ד"ח שהביא ראיה דהיתר בהיתר בטל מהגהת סמ"ק שכתב בתוחב כף חולבת בקדרה חדשה של מים ולא היה במים ששים מכלל שאם היה בטל אף שהוא היתר בהיתר ותמה הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ו דמה ראיה דשם אף שלא נתבטל מכל מקום כל שהיה במים ששים אינו אוסר אח"כ דאין המדמע מדמע אלא לפי חשבון וכן תמה הפר"ח והנוב"י שם על דברת הש"ך בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה בכזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים וכו' וכתב הש"ך דקמ"ל בזה דלא נימא דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דבזה בטל ותמה הפר"ה והנוב"י שם ושם דמה ענינו לכאן ניהו דלא נתבטל מכל מקום אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולפמ"ש א"ש דכאן אם נימא דהיתר בהיתר לא בטל א"כ שוב כשמתערב עם בשר הו"ל תחלת ביאתו לעולם בתערובות ושוב לא שייך ביטול וניהו דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון עכ"פ צריך לבטלו אז והוה תחלתו בתערובות ולא שייך ביטול ולכך כתב הש"ך דמכל מקום בטל ולא דמי להך דכלאים דשם לא ניכר ההיתר מעיקרא דשניהם הי' היתר וא"כ כל שבאו לכלל איסור בהתחברותם לא שייך ביטול משא"כ כאן שעכ"פ נתבטל מקודם שבא לכלל איסור והיתר בהיתר שייך ביטול ושוב לא בא לעולם בתערובות איסור וז"ב כשמש. ובזה מיושב מה שהביא האו"ה ראיה מחמץ בפסח דקי"ל דאינו חוזר וניעור ועל זה הקשה הנוב"י דמה ראיה משם דכשהגיע ע"פ בטל בששים ואז היה איסור ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא אם נימא דהיתר לא בטל בהיתר א"כ אימתי מתחיל הביטול לעולם בעת שהגיע האיסור ואז לא שייך ביטול דהוה בתערובות וא"ל דמכל מקום נתבטל במציאות וכמ"ש בשם הנוב"י דבזה מודה המרדכי דזה אינו דבפסח דהיא במשהו שוב לא שייך הביטול דעכ"פ משהו מיהא איכא וע"כ דקודם פסח נתבטל לגמרי ואינו חוזר וניעור ולא שייך כלל משהו דלעולם לא בא לכלל תערובות איסור ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דמביא האו"ה מהגהת סמ"ג דשם מתבטל בששים ואינו במציאות האיסור ובכה"ג מודה המרדכי מיהו יש לומר דבאמת גוף דברי הנוב"י שחידש דבששים מודה המרדכי תמה עליו בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' י"ד וכתב ישתקע הדבר ולא יאמר דניהו דהטעם בטל בששים אבל כמות איסור שיש בתערובות ע"כ מתורת ביטול ברוב אנו דנין ואני כתבתי בתשובה דיפה כיון הנוב"י דכל דהטעם בטל במציאות הו"ל האיסור כעפרא בעלמא דשרי וא"צ לבא מתורת רוב ולפ"ז יש לומר בבב"ח דעיקר האישור בא ע"י שנתערב א"כ לא שייך לומר דבטל בששים במציאות וצריכין לבא מכח רוב דאל"כ הרי שניהם גם יחד הם כמות האיסור ולא שייך לומר דהוה כעפרא בעלמא דכל שכבר נעשה בב"ח אף נטל"פ אסור ועיין כו"פ סי' פ"ז שהאריך בדין זה וא"כ ע"כ צריך לבא מתורת ביטול וכל שבא לעולם בתערובות שוב אינו מתבטל לשיטת המרדכי ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובזה אני אומר דבר נחמד לפמ"ש הכו"פ שם לחלק בין אם כבר נעשה בב"ח לא מועיל נטל"פ אבל כל שלא התחיל בב"ח אין טעם פגום אוסר בזה מיושב מ"ש הרשב"א בת"ה הקצר דצנון שחתכו בסכין של בשר דטועמין אותו ואם אין מרגישין טעם בזה בידוע שלא בלע כלום והקשה הנוב"י שם למה ליה טעם שלא בלע ת"ל דאפילו בלע הא הו"ל היתר בהיתר דבטל ומזה למד דהיתר בהיתר לא בטל ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך להבין גוף דברי הרשב"א שכתב דאם אין מרגישין בידוע שלא בלע מנ"ל דלמא בלע רק שנתבטל בצנון אבל באמת הן הן דברי הרשב"א דאדרבא דע"כ היתר בהיתר בטל והיינו דלענין שישתמש אח"כ בחלב אמרינן דלא בלע כ"כ טעם שיהיה בב"ח כיון דאין מרגישין הטעם אף שיש בו טעם קלוש הו"ל כלא בלע כלום דהא טרם שהגיע לכלל איסור נתבטל ואף שזה דחוק בלשון הרשב"א מכל מקום נוח יותר דאל"כ מנ"ל להרשב"א שלא בלע דלמא בלע באמת רק שנתבטל בהצנון ודו"ק. ומעתה קשה איך יליף ר"י דמב"מ לא בטל מדם פר ושעיר הא שם שניהם היתר כל דם בפני עצמו וא"כ היתר בהיתר לא שייך ביטול ולכך לא נתבטל משא"כ בשאר מב"מ דאיסור והיתר אפשר דבטל והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אמנם נראה דכל הטעם דהיתר בהיתר לא שייך ביטול הוא משום דאין דרך לבטל ההיתר רק אדרבא מוסיפים עליו וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בע"ז דף ע"ג ולפ"ז שם אנו דנין אם מותר להזות משני הדמים יחד או לא רק כל אחד בפ"ע א"כ לא שייך הענין דהיתר בהיתר לא שייך ביטול דהא אם נימא דדם מבטל דם לא הי' רשאין להתחבר הדמים אלו וע"כ דמב"מ לא בטל והו"ל שני הדמים כמו שהי' קודם ההתחברות ודו"ק היטב: