שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״א (י״ח)

והנה ש"ב החריף מו"ה אברהם לבוב נ"י אמר ליישב דש"ה דכל הטעם דבטל ביבש ביבש משום דלא נתפשט הטעם והאיסור מונח במקומו וא"כ ל"ש שנדחה דהרי באמת האיסור מונח במקומו רק שלא ניכר ובכה"ג לא שייך דיחוי ויפה אמר. אמנם אני דחיתי זאת דכל שנפסל יהיה מאיזה טעם שיהיה הו"ל דיחוי דהרי נפסל מקודש וז"ב. והנה מ"ש הרב החריף הנ"ל דמדברי התוס' יש לפשוט לענין חוזר וניעור דכל דהוה יבש ביבש אח"כ שנעשה לח חוזר וניעור ובאמת אין ראיה דשאני כאן דלא נתבטל רק שלא ניכר האיסור וגם כאן כיון דמב"מ במשהו לר"י שייך חוזר וניעור דעכ"פ משהו יש משא"כ בחוזר וניעור דבעי בנ"ט ועיין תוס' ע"ז דף ע"ג. עוד יש לי לומר בישוב הקושיא דע"כ לא מקרי דיחוי רק אם צריך לעשות פעולה ויהיה חוזר ונראה עד"מ שם בדם השעיר שצריך לערות הרבה ביחד ואם יערה טפה אחר טפה אז יהיה נדחה אבל כאן המנחה צריך לאפות אף כשלא נתערב וא"כ לא צריך שום דבר שיעשה פעולה חדשה וא"כ לא התחיל הדיחוי כלל דהא עומדת להאפות וכשיתאפה לא יהיה בטל דהו"ל מב"מ בלח ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה לענין מרק דתלוי בהטעמים אי מישך הטעם או לא הנה בשנת תרט"ז אור ליום ג' בשלח הגעתי שם למה דפריך בשר שבין השינים מהו וא"ל קרא הבשר עודנו בין שיניהם ולא מובן התשובה וגם המהר"ם לובלין והפר"ח הקשו לשיטת הרמב"ם דכל האיסור הוא בשביל השינים שיש בשר ביניהם א"כ מה פריך ונדחקו מאוד ולפענ"ד נראה עפ"י מה דאמרו בחולין דף ק"ג דבבין השינים כ"ע לא פליגי והיינו דאינו נו"ט ואינו נהנה כלל רק בין החניכיים פליגי ע"ש ולפ"ז צריך לומר דמ"ש רש"י דמושך הטעם היינו מה שהוא בין החניכיים ובין השיניים אינו משום שמושך רק משום דהבשר הוא עוד בעין. ובזה מבואר היטב הקושיא והתירוץ שהמקשן ע"כ ס"ל כטעמו של רש"י משום דמושך ואם כן שפיר הקשה דבין השינים מהו והיינו דשם לא שייך מושך הטעם דהא בין השינים אינו בעין כלל מכ"ש דאינו נהנה וע"ז קאמר קרי ביה הבשר עודנו בין השינים והיינו דעכ"פ יש בשר בעין בין שיניהם וא"כ לכך אסור וא"כ מזה יצא לרבינו טעם זה ודו"ק היטב והיינו דהאבעיא היה אם לא אכל רק שהיה בשר בין השינים ופלט קודם שאכלו או שלעס לתינוק ובזה נראה דלכך בלועס לתינוק א"צ להמתין משום דלא שייך מושך הטעם כל שאינו בולע. והנה בשנת תרט"ז למדתי קצת סוגיא דטיפת חלב וביארתי מ"ש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נ"נ רק בבשר בחלב דגם הוא ס"ל דתרי משהו לא אמרינן רק דאם היה נ"נ ואוסרת כל החתיכה לא היה מקרי משהו דהא כל החתיכה נאסרת והוה כנבלה והרי החתיכה נותנת טעם טובא ולכך הוצרך לחדש דלא נעשה נבילה וא"כ שוב לא הוה רק בלוע משהו דנבלע בחתיכת היתר ולכך אין כח באותו בלוע משהו לאסור החתיכות אחרות גם דברי התוס' ד"ה חתיכה שהקשו על רש"י ע"ש בדף ק' באמת אינו קושיא רק לשיטת רשב"ם שמביאים שם ע"ב ובחולין דף ק"ח ע"ב אבל לפמ"ש בדף ק"ח לחלוק על רשב"ם ל"ק גם כאן על רש"י וז"ש רש"י בשקדם וסלקו לסלק לאיסור וגם הרוטב סילק והיינו דאל"כ היה הרוטב הולך ואוסר ודו"ק היטב. והנה הש"ך ס"ק ט"ו השיג על א"ר שכתב דבב"ח יש להחמיר דחתיכה עצמה נ"נ אף בלח וכתב שזו ש"ס מפורש בחולין דף ק"ח חלב אמאי מותר חלב נבילה היא והרי דאפילו בלח נעשה נבילה. והנה לפענ"ד אף שמצד הסברא דינו אמת דכל הטעם דבלח לא שייך חתיכה נ"נ הוא משום שאין האיסור מובדל וניכר לעצמו ומתערב היתר השני עם הראשון וזה דוקא בשאר איסורים אבל בב"ח הרי כל אחד היתר וההתחברות אוסר וא"כ כל מה שנתערב ניכר האיסור דל"ש שהיתר השני מתחבר עם הראשון דהרי כל אחד היה היתר וההתחברות אסור לי' אבל ראייתו מהך דחלב נבלה אין ראיה דשם לענין מב"מ במשהו לא שייך כלל סברת המרדכי ניהו דאין חשיבות האיסור ניכר מכל מקום מידי משהו איסור עכ"פ לא יצא והרי מין במינו במשהו שוב מצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' צ"ב שכתב כן על הש"ך והביא בשם הראב"ד שכתב כן דבמין במינו אף בלח אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אבל לא ביאר הסברא ולפענ"ד הדבר ברור בטעמו כמ"ש. הן אמת דאם נימא דתרי משהו לא אמרינן כמ"ש ר"ת א"כ כאן הוה כתרי משהו דהא חלב מעט נבלע בבשר וכשחזר יוצא ונתערב בשאר חלב הו"ל תרי משהו דאף דנימא דנבלע כזית חלב בהבשר אבל כשחזר ויצא בהחלב אטו יש התחברות לכזית חלב וכל משהו חלב נתערב בחלב הרבה והו"ל תרי משהו דלא אמרינן. אמנם נראה דלפמ"ש בחידושי בטעם דלא אמרינן תרי משהו הוא דהנה בשו"ת נוב"י מהד"ת בחלק יו"ד סי' ל"ה נסתפק אי שייך מין במינו במשהו בטעמו לבד ולא ממשו של איסור לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואני מצאתי בחידושי רשב"א בחולין צ"ח שנסתפק בזה וא"כ בשאר איסורים דלא אמרינן טעם כעיקר א"כ הו"ל המשהו השניה שמעורב בחתיכה כיון דלא יוצא מהחתיכה הממשות רק הטעם יוצא ע"י הרוטב וזהו הו"ל טעמו לבד ולא שייך בזה מין במינו במשהו. ובזה סתרתי מה שכתב הט"ז דלדידן בחמץ בפסח וביי"נ לא אמרינן תרי משהו ולפמ"ש בחמץ ויי"נ דמדרבנן מחמרינן דהוה במשהו אין נ"מ בין טעם או ממשות ומדרבנן אמרינן דהוה במשהו וא"כ גם תרי משהו אמרינן וא"כ לפ"ז שם בב"ח דלכ"ע טעם כעיקר דאורייתא פשיטא דאף תרי משהו אמרינן. ובזה אני אומר דבר נחמד ליישב קושית התוס' על הרשב"ם שחידש דלמ"ד מין במינו במשהו צריך ששים ברוטב לבטל טעם היוצא מהנבילה וששים בחתיכה לבטל טעם היוצא מרוטב נבילה וע"ז הקשו דא"כ מה משני גדי אסרה תורה ולא חלב הא החלב עכ"פ נאסר מדרבנן כשאר איסורים ואוסרת כל חלב שביורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הרשב"א כתב בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"י צ"ח דהא דאסור טעם כעיקר בבשר בחלב הוא משום הבשר בהחלב אבל החלב בבשר הוא ממשו ולפ"ז להס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ אין ראיה דטעם כעיקר אסור דהא החלב בהבשר היא ממשו וא"כ שוב הוה תרי משהו דאין לומר דמדרבנן אסור אף בטעם דזה אינו דבאמת כל הטעם דטעם כעיקר אסור מדרבנן בשאר איסורים הוא משום דלמדו מבב"ח דטעם כעיקר דאורייתא ובשאר איסורים גזרו חז"ל אבל להס"ד דבב"ח לא ידענו מטעם כעיקר ולא משכחת לה שוב אף מדרבנן לא אסור דלא משכחת לה טעם כעיקר כלל בבשר בחלב וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובגוף הדין של התוס' משמע דס"ל דמין במינו שייך אף באיסור דרבנן והרי אמרו שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ושיטת התוס' והפוסקים דאינו רק מדרבנן ול"ש מב"מ וצ"ע באחרונים בזה ועיין ש"ך סי' צ"ט ס"ק י"ד וס"ק ט"ו שלפמ"ש אין ראיה מהך דפריך לרב חלב אמאי שרי חלב נבילה וכמ"ש למעלה דלמ"ד דמין במינו במשהו ואף בלח נעשה נבלה ואף בלא נודע ודו"ק: