שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״א (י״ג)

והנה התוס' כתבו בשם רבינו אפרים דאף כי נתנה בה טעם אין ההיתר נעשה נבלה שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע לכך לרב דאמר הכא מב"מ לא בטל כשחתיכת היתר קבלה טעם מן הנבלה חשוב האיסור כאילו הוא בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו אבל כי לא נתנה הנבלה טעם בה לא הית' אוסרת החתיכה מפני שהוא מינה שהרי א"צ לבטל אלא האיסור לבד וכיון שלא נתן טעם בחתיכה הוה האיסור כמאן דליתא דלא הוה כאילו הוא בעין ולא אסר אלא החתיכה הראשונה שאין ההיתר נעשה איסור ולא אסר שאר החתיכות והדברים צריכין ביאור דסוף סוף למה לא יאסר המשהו בעצמה וצריך לומר דגם ר"א ס"ל דמשהו חשוב דבר אחר מעורב בו והו"ל כאינו מינו והרי הש"ך כתב בנקה"כ דזה סברת ר"ת והר"ן כתב לעצמו תירוץ זה אבל בדברי ר"א לא מצינו זאת. ולפענ"ד נראה לי דבר חדש דהנה אנן קי"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בקדרה ואם בשל התבשיל מותר וכתבו התוס' והרא"ש סוף ע"ז דלכך הכלי אסורה משום דהיה בו בתחלה טעם לשבח אף שנפגם אח"כ נשאר באיסורו משא"כ התבשיל שקיבל טעם פגום ע"ש וכעין זה כתב הר"ן דלכך נ"ט בר נ"ט בשאר איסורים אסור ובבשר בחלב מותר משום דבשאר איסורים היה מתחלה הטעם מושבח אף שנקלש באיסורו עומד משא"כ בבשר בחלב ולפ"ז נראה לי ברור דענין משהו היינו שאין בו טעם גמור רק נקלש הרבה ואינו מורגש אבל עכ"פ לא גרע מנטל"פ ותדע דהרי בכ"מ דמשהו אסור גם נטל"פ אסור לשיטת הי"מ בתוס' ע"ז דף ס"ו ולפ"ז אף דמין במינו במשהו היינו דעכ"פ היה כאן איסור גמור טרם שנתפשט ונתבלבל והיה ששים כנגדו וא"כ אף שיש ששים מכל מקום נשאר באיסורו הראשון דהרי עכ"פ נפל כאן איסור ממש משא"כ כאן לענין שתאסר לאחרים שוב אינה מקבלת האחרת טעם גמור רק טעם קלוש דהיינו משהו ולא שייך לאסור ובשלמא בב"ח דשניהם הגורמים איסור לא שייך לומר דלא הוה רק משהו דהא הבשר שנאסר הוא טעם גמור ואף שהחלב שנבלע משהו הא כל אחד היה מותר רק בהתחברם נאסרו א"כ האיסור בפ"ע ניכר במציאות ובעין משא"כ בשאר איסורים ודו"ק. ובזה י"ל דזה סברת ר"ת דלא אמרינן נעשה נבילה כיון שלא נאסר רק ע"י משהו והיינו דגוף המשהו הוא טעם קלוש ולא נאסרה ורק החתיכה נאסרה מאותו משהו והיינו דקבלה טעם איסור אבל כעת אין בה רק טעם קלוש ולא יהיה הנאסר גדול מן האוסר דהמשהו אין לו כח לאסור לאחרים. איברא דלפ"ז אם מתחלה נבלל לח בלח והיה באחד ששים שוב מהראוי שלא תאסר במשהו אף במב"מ דכל טפה היה ששים כנגדו ומעולם לא התחיל טעם איסור אמנם זה אינו דעכ"פ בפ"ע היה האיסור מורגש וידוע אבל במשהו לאסור אחרים זה א"א דאין באיסור עצמו טעם מורגש כלל. ובזה יש להאריך על דברת הט"ז ונקה"כ אמנם כבר הארכתי הרבה ע"כ דברי מעטים ודו"ק היטב: