שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן צ״ט (ד׳)

והנה התוס' כתבו בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה לחלק יצאת בשם ריב"א דלמ"ד ללאו יצאה לא היה אסור ביו"ט. ולכאורה תמוה דהא כל שאסור בשבת אסור ביו"ט. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ודרשינן בירושלמי בשבת דוקא ולא ביו"ט וא"כ ממילא נתמעט יו"ט. אך קשה הא אמרו במכות דף כ"א ע"ב אמר רבא יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ופירש"י דלמאן דאמר הבערה לחלק יצאת ס"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט דביו"ט לא יצאת הבערה וא"כ יש לדרוש האי ביום השבת לענין חילוק מלאכות וממילא ביו"ט אסור הבערה ושפיר כתב הריב"א דע"כ הבערה לחלק יצאת דאי הבערה ללאו יצאת א"כ אינו נוהג ביו"ט מדכתיב ביום השבת. ובזה אמרתי לתרץ קושית המג"א סי' תקי"ח וכבר כתבתי בחידושי ואין כאן ביתו. ועכ"פ כבר כתבתי דיש לומר דלא נוהג תחומין ביו"ט מן התורה ועיין בטורי אבן דף י"ז בחגיגה בקונטרס אחרון שהאריך ג"כ בהא מלתא. ולפמ"ש יש להשיב על דבריו. עוד אמרתי דבר חדש לפמ"ש התוס' בב"ק דף ט"ו ד"ה השוה דהא דאמר השוה הכתוב אשה לאיש הוא דוקא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכי דכתיב איש בהדיא ממעט אשה ע"ש וא"כ כיון דכאן כתיב אל יצא איש משמע איש דוקא אבל אשה אמעיטא וא"כ אף למ"ד תחומין מה"ת אינו נוהג באשה והו"ל לאו שאינו שוה בכל. אמנם יש לומר דזה דוקא אי כתיב אל יצא אבל אם נימא אל יוציא כתיב וא"כ כיון דאיסור הוצאה נפקא ליה מב' קראי מואל יוציא ומקרא דויעבירו א"כ כיון דשם כתיב איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה יש לומר ריבוי דקרא דאל יצא איש לאו דוקא וממילא גם לענין תחומין ג"כ הכי אבל למ"ד אל יצא כתיב ורק דהוצאה בכלל ממילא איש דוקא וע"ת אינו נוהג באשה. ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' בסוטה דף למ"ד ע"ב ד"ה מאי סבר דהקשו דאפילו משתעי קרא דאלפים אמה בלוים יש למילף תחומין בג"ש כדיליף בעירובין דף נ"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר במאי נחלקו ר"ע ורבנן אי תחומין דאורייתא או דרבנן אך באמת נחלקו בזה דאם נימא דנפקא לן מאל יצא א"כ שוב יהיה איש דוקא ולא ינהג באשה והרי בכל מלאכות שבתורה השוה הכתוב אשה לאיש וע"כ סברי דתחומין לא הוי רק דרבנן ונוהג אף באשה מדרבנן אבל ר"ע דס"ל תחומין דאורייתא מקרא ומדותם ושם לא הזכיר איש רק בלשון זכר א"כ גם אשה בכלל ממילא יש לומר דתחומין מה"ת. ושם בעירובין דנפקא ליה מאל יצא אם נימא דאל יצא כתיב ושם כתיב איש דוקא ע"כ לא מסתבר להו לרבנן דיש חילוק בין איש לאשה ע"כ סברו דתחומין דרבנן. עתה נתנה ראש ונשובה לפ"ז היה מקום לומר ביו"ט ובאשה אינה נוהג אס"ת ולא זאת שמענו וכבר כתבנו דבמשנה ג"כ לא הכי איתא ולשיטת בבלי ניחא דאין אס"ת רק מדרבנן אבל לשיטת הירושלמי קשה על המשנה והנה ביו"ט הוי מצי למימר דנוהג אף דכתיב ביום השביעי כיון דזה נאמר בשבת הראשונה ובמרה נפקדו על שבת והרי איסור תחומין אז לא היה נוהג ביו"ט ושפיר כתיב ביום השביעי וע"כ לא אמרינן בשבת דוקא רק לאחר שניתן תורה והיתה יו"ט גם כן בכלל ואפ"ה כתבה תורה ביום השבת דוקא ואמרינן דשבת דוקא. אבל קודם מתן תורה לא היה נוהג יו"ט שפיר כתיב ביום השביעי דלא היה יום שביתה אלא שביעי. ולפ"ז יש לומר גם הא דכתיב איש כיון דזאת היה קודם מתן תורה אפשר דלא הוקש אשה לאיש לכל עונשין ונאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה נתחדש דגם אשה בכלל. אבל זה דוחק דא"כ היה להתורה לחדש אף אשה בכלל. אמנם נראה דאם נימא אל יוציא כתיב וכיון דלענין הוצאה כפלה התורה עוד קרא ויעבירו קול במחנה ושם כתיב איש או אשה ממילא הדרי קראי ה"ה לענין תחומין ג"כ איש לאו דוקא. ולפ"ז ניחא הא דפריך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ומאי קושיא הא הרמב"ן בספר המצות שורש י"ד כתב דלבני נח נאמרו המצות בכלל ולא בפרט וכן מה שהזהרו ישראל במרה לשבות בשבת ה"ה ג"כ בכלל מצות עשה איסור תחומין עד שבאו להר סיני נצטו בפרטיהן ודקדוקיהן ולפ"ז לא היה אז חילוק מלאכות וא"כ שוב לא היה אז לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דבשביל הוצאה לבד לא התחייב מיתה והיא קושיא נפלאה אמנם יש לומר כיון דהוצאה נכפלה עוד שנית ושוב חייב משום אזהרת מיתת ב"ד וע"ז משני אל יצא כתיב אף שנכפל הוצאה בכלל מ"מ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לא הוי דאז לא היה מיתת ב"ד כלל נוהג ואין בכלל אלא מה שבפרט דבפרט אל יצא כתיב ודו"ק: