שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קל״ה (ג׳)

והנה ביום א' בהר כ"א למספר ב"י הגיעני שנית מהרב מוה' משה ומר' פנחס בראנבורג והנה ר' משה כתב שלא היתה מזידה רק שוגגת גמורה שנתברר הדבר בדרישה וחקירה וגם היה לה ווסת קודם נישואיה וסברה שבודאי אינה מעוברת וגם ר' פנחס העיד כן אמנם כ"ז לא יועיל דאף דנימא דהיתה שוגגת מכל מקום יש להחמיר דעכ"פ צריך הפרשה לכ"ע וכמ"ש הב"ש ובאמת דברי הב"ש תמוהים דמ"ש דיש ט"ס ברמ"א וצ"ל יש לסמוך הוא תמוה דא"כ לפמ"ש בשם הט"ז דאין חילוק בין קידש לנשא א"כ ל"ל לחפש היתר בכהן דיש לסמוך על דברי הרמב"ם ובישראל על א"ז והלא פשיטא דבכהן ג"כ יש לסמוך על דברי א"ז והט"ז לא כתב כן על דברי רמ"א כמו שיראה המעיין בט"ז רק מדעתא דנפשיה אבל הרמ"א ע"כ מחלק בין קידש לנשא ובד"מ לא כתב רק שבקידש יש לסמוך בישראל על הא"ז ובכהן אף כשנשא יש לסמוך על דברי הרמב"ם אמנם הט"ז מיקל גם בנשא וגם בישראל דסגי בהפרשה אבל עכ"פ צריך הפרשה ובפרט כאן שהיה קול שהיתה סבורה שהיא מעוברת אף ששקר היא שרק להמילדת היה נראה כן עכ"פ יש לחוש שהיתה מזידה ואף שראתה תוך ג' חדשים הראשונים מכל מקום כיון שעכ"פ ילדה בתוך ששה חדשים שהרי אף שילדה בשבוע העברה כיון שנתברר שנשאת ט' כסליו א"כ אין כאן ששה חדשים שלמים דעכ"פ בר"ח אייר העבר כבר ילדה א"כ היה חסר עוד תשעה ימים עכ"פ וא"כ בודאי ע"כ מהראשון היה וא"כ ע"כ שהיתה מזידה קצת כי בג' חדשים הראשונים העיד הנוב"י בתשובה שהיא דרך הנשים לראות וא"כ עכ"פ לא הוה שוגגת גמורה. ומה גם בנדון דידן נראה לפענ"ד דאף דמדברי התה"ד סי' רט"ז משמע דאף במניקת יש להקל בשוגג אבל הרמ"א שינה והעתיקו בענין הבחנה יש לומר דוקא שם דאינו רק גזירה דרבנן וקנס בזה מקילינן בשוגג אבל במניקת שיש חשש נפשות לא מקלינן אף בשוגגת ואף דבתה"ד מבואר דהא דמיקל אף במניקת מכל מקום יש לומר דהרמ"א בכיון לא העתיק זאת רק לענין הבחנה דקיל דאינו רק גזירה בעלמא אבל לא במניקת ועיין בעצי ארזים שתמה למה לא העתיק הרמ"א עיקר הדין לענין מניקת. ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ לא רצה הרמ"א לסמוך על הא"ז רק בהבחנה ולא במניקת ודו"ק והב"ד צריכין להפריש אותם ולפענ"ד הב"ד יכולין לכוף את הבעל שיתן מזונות כי גם היא היתה שוגגת ונסתחפה שדהו: