שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן צ״ח (ב׳)

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה ביד דוד לשיטת התוס' דאף שלוחי דרחמנא נינהו אבל שלוחי דידן גם כן א"כ מה קושיא דשפיר אמרו שלוחינו דשלוחי דידן ג"כ הוו. ולפמ"ש יש לומר דזה דהוה שינוי בשליחות הוא דוקא אם עקרו שלוחי דידן נינהו אבל אם עקרו שלוחי דרחמנא ורק קצת שלוחי דידן א"כ עכ"פ לא הוה רק טפל וכן שלפי דעתם היו יוצאין בזה והיו מצותו בכך פשיטא דהטפל אינו עדיף מהעיקר ושפיר פריך ודו"ק היטב. איברא דאכתי צ"ב מה מועיל השבועה והא הו"ל נשבע לעבור על המצוה ואין לומר דעכ"פ הוה שינוי בשליחות דמה בכך שבטל השליחות סוף סוף באמת בטל השליחות ומ"מ הקטיר הקטורת וכבר כתב הר"ן נדרים ל"ו דממזיד לא שייך למפרך דניהו דשלוחי דידן נינהו באמת בטל השליחות ויכול לאסור דבר שאינו שלו ע"י מעשה ומכ"ש בזה דעכ"פ יש לו שותפות שכל ישראל היו נותנים לקטרת. אך נראה דעכ"פ עברו על השבועה שעשאן שלוחים רק באופן זה ועל השבועה לא נחשדו הצדוקים אף שהיו דורשין המקרא כמשמעו מכל מקום על השבועה לא עברו. איברא דגוף ראית ר"ה בריה דר"י דהני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו דאל"כ היאך מצי לעבוד. ולכאורה מה קושיא לפמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה דמר' יוחנן דאמר הכל צריכין דעת בעלים לא מצי להוכיח דשלוחי דידן נינהו דאיכא למימר דרחמנא שוי' שלוחים לכל הכהנים כל שיש דעת בעלים ע"ש א"כ יש לומר דבאמת שלוחי דידן נינהו ואף דלא מצי למעבד מכל מקום רחמנא שויא שלוחין כל דאיכא דעת בעלים וא"כ אף דל"מ למעבד מכל מקום התורה שויה שליח אף דלא מצי עביד ולעולם דהוו שלוחי דידן. מיהו זה אינו דהר"ן קאמר להיפך דל"מ להוכיח דשלוחי דידן נינהו דיש לומר דהתורה שויו שליח אבל להיפך שיהיו שלוחי דידן אף דל"מ עביד זה אי אפשר דכל הטעם דשליחות הוא לפי ששלוחו כמותו וכל שהוא אינו יכול לעשות לא גלתה התורה ענין שליחות והנה לכאורה קשה דמהיכא מוכח דשלוחי דרחמנא נינהו דלמא לאו שלוחי דידן ולא שלוחי דרחמנא רק מתורת זכיה והרי הרבה פוסקים ס"ל דזכיה לאו מטעם שליחות רק מתורת יד ועיין קצה"ח סי' ק"ה ואני כתבתי בזה הרבה ואכ"מ מיהו גם משום יד לא שייך כל שאין לו יד בעצמו היאך מועיל זכיה. אמנם אי קשיא הא קשיא לפי מה שאמרו בקידושין דף מ"ב ותסברא הא שליחות נינהו והא קטנים דלא בני שליחות נינהו ומסקינן דמתורת זכיה הוי ומזה הוכיחו הפוסקים דזכיה לאו מטעם שליחות ועיין בר"ן שם. ובספר מגיד מראשית האריך בזה וא"כ ניהו דגם משום יד לא שייך בזה אבל הב"ד יכולין לזכות אף לקטן ואף במקום שיש חובה כמ"ש הנקה"כ בסי' ש"ה באורך וא"כ עכ"פ הב"ד יכולין לזכות אף דלא שייך שליחות וא"כ הכה"ג יכול לזכות אף שאין בו משום שליחות וא"כ מה קושיא מכאן וניהו דכאן לא שייך זכיה דאם ישנה ממה שצוינו לו לא שייך שום זכיה ואדרבא תקלה איכא אמנם בהך דאבעיא לן אי כהני שלוחי דידן נינהו לא מוכח מדר"ה בריה דר"י דהכהנים הם במקום ב"ד ויכולין להקריב אף שהישראלים אין יכולים להקריב בעצמם ורק מתורת זכות הוא ולכך במודר הנאה אסור דהרי מהנה להו ומה דאיבעיא אי הני כהנים שלוחי דידן נינהו היינו מתורת זכיה וז"ש האי מהני להו והר"ן הקשה דגם אי שלוחי דשמיא הא מהני להו לאכל בקדשים וכתב דאינו אלא גרמא ולפענ"ד ודאי שלוחי דידן לא הוו רק גרמא רק דכיון דמתורת שליחות אי אפשר רק מתורת זכיה וזכיה ודאי אסור במודר הנאה ודו"ק היטב. ובזה יש לומר דמה דמקשה מפיגולן פיגול נקשה גם ממזיד וא"ל דניהו דבטל השליחות מכל מקום אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו דזה אינו דהכי מקשה דבאמת מתורת שליחות אי אפשר אי שלוחי דידן נינהו דהא ל"מ עביד וע"כ משום זכיה וכל שפיגל ולא זכיה למה יהיה פיגולו פיגול הא בטל הזכיה ובטל כל המעשה ודו"ק היטב: ודרך אגב אזכיר מה דהשיב הש"ך בחו"מ סי' קפ"ב על הנימוק"י שכתב דקטן דאין לו יד כלל חייב והוא כתב דאין שליחות לקטן והביא ראיה מהא דאמרו השולח את הבערה ביד חשו"ק דפטור בד"א והא הפקח חייב ופריך הש"ס בקידושין דף מ"ב והא שלוחו של אדם כמותו ומשני משום דאין שליח לדבר עבירה וא"כ יקשה למה ברישא פטור והא חשו"ק לאו בני חיובא נינהו וע"כ משום דאין שליחות לקטן ע"ש ולפענ"ד נראה דאין ראיה משם דהנה בהא דאמרו אשו משום חציו הקשה הנימוק"י בשם הרמ"ה דא"כ יהיה אסור להדליק נר ע"ש דהוה כמדליק בשבת וכתב דנחשב כל מה שנעשה אח"כ כאלו נדלק בעת ההיא. ולפ"ז אני אומר דזה דוקא כשהוא מעשה גמורה גורר כלל המעשה אחריה והוה כאילו נעשית כל המלאכה בתחלתה אבל הקטן דאין לו מעשה גמורה רק מחשבה ניכרת מתוך מעשיו א"כ ניהו דעל התחלה תוכל לחייב המשלח אבל מה שעושה אח"כ ממילא בודאי לא אמרינן דהוה כאילו נעשה מתחלתו דע"ז ליכא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאפשר דלא הבינו כלל החשו"ק מה שיוכל להיות אח"כ ולכך פטור המשלח ובמידי דממילא לא שייך שליחות כמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב כנלפענ"ד דבר חדש. והשתא דאתית להכי נראה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ט דבשוגג לא שייך אין שליח לדבר עבירה לפי"ז ה"ה בקטן דאינו יודע כלל אם הוה איסור שוב לא שייך אין שליח לדבר עבירה וחייב המשלח. ובזה אתי שפיר דברי הרמ"א סי' קפ"ב דמביא אם אינו בר חיובא והש"ך השיג דקי"ל כרב סמא ולפענ"ד בקטן דמקרי לאו בני חיובא ובכה"ג מקרי לאו ב"ח ויש שליח לדבר עבירה ולא שייך אי בעי עביד דלאו בר דעת הוא ודרכו למשוך אחר מי שמצוהו לעשות ואין לו דעת להבחין ודו"ק ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' ל"ז דגם גוי שליח כל היכא שע"כ צריך לעשות לא שייך אתם גם אתם גם גוי מקרי שליח וה"ה בקטן לפענ"ד דודאי מחשב כאלו בע"כ אחרי שאין לו דעת להבחין אם יעשה ואם יחדל ודו"ק: