שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן צ״ה (ג׳)

והנה בשנת תר"כ ה' ויקרא כ"ח אדר הגיעני מכתב מבחור חריף ושמו חיים הירש ראזע מ"ק ברעזאן וכתב על דברת המפה"י פרק מרובה אות מ"ב במ"ש לישב הא דאמרו בחולין דף ק"א נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר דכ"ע לא פליגי דהוא בכרת דטומאת הגוף קדים וע"ז כתוב שם קושיא לשיטת הראב"ד הנ"ל א"כ גם שם טומאת בשר קודם דמיד שנעשה בר מצוה חל עליו טומאת בשר דהא היה כמה טומאת בשר בעולם משא"כ טומאת הגוף דלא היה אז בעולם וטומאת בשר קדים וע"ז תמה דמה קושיא הא בהך דחמותו ונעשית א"א הקשו ג"כ הרשב"א והריטב"א הא איסור א"א קדים דחל תיכף שנעשה בר מצוה והיה כמה א"א בעולם וחמותו לא היתה אז וכתבו דאין איסור חל על איסור אמרו אבל לא שיבטל האיסור דחמותו זה לא אמרינן וגם כאן הא איסור דטומאת הגוף היה אף שיתחוב לו חבירו ולא יגע והיאך ידחה טומאת בשר הטומאת הגוף. ובזה יישב גם קושית השעה"מ פי"ז מה' א"ב מהך דאלמנה ונעשית גרושה אף דכה"ג לא היה אז וע"ז יישב מעלתו ג"כ בדרך הזה. ולא ידעתי מהו שח דא"כ גבי נבילה ויוה"כ גם כן שייך כך והרי הריטב"א בקידושין דף ע"ז באמת דחה דברי הראב"ד מטעם זה דאיסור דוחה איסור לא אמרינן ואיך הוא מתמיה על הריטב"א מכח זה ומ"ש לחלק דשם ביוה"כ ונבלה טרם שנתנבלה לא היה עליה בחייה איסור אבמה"ח וכן זר שאכל מליקה קודם שמלק היה עליה איסור מעילה ובזה האריך אח"כ בגוף כוונת הראב"ד ליישב כל קושית הקדמונים דדוקא אם אנו דנים על החתיכה עצמה בזה שייך לחלק בין איסור מוסיף וכולל וגם ב"א ושם אין אנו דנין על האיש רק על החתיכה עצמה אבל אם אין אנו דנין על אותה חתיכה רק על הגברא אז שפיר מתחילין לדון משעה שנתחייב במצות אותו איסור הקדום ובזה יישב כל קושיות הקדמונים. הנה באמת גם על זה יש לדון דמה חילוק יש אם אנו דנין על החתיכה או על האיש וכן האיסורים הן איסור גברא מלבד נדרים וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין דף נ"ד ע"א ע"ש. ומה שנראה לי בכוונת הראב"ד לפענ"ד הוא כך דדוקא לענין איסור ב"א הוא דכתב הראב"ד דכל דבא עליו מתחלה כשנעשה ב"מ אותו איסור זה קדים ולא שייך איסור ב"א אבל ענין איסור מוסיף וכולל זה חל אף שנתחייב מקודם דכל מוסיף וכולל הוא אף שאותו איסור חל תחלה מכל מקום חל אח"כ איסור מוסיף וכולל. ובזה לפענ"ד יתיישב כל קושיות של הקדמונים. ומה שהקשה מעלתו על הראב"ד מהא דאמרו בחולין דף ק' יצא זה שאין איסורו אלא משום טמא וקשה להראב"ד הא חלו בב"א כשנעשה ב"מ לפענ"ד ל"ק דאיסור ב"א הוא כשחל על זה האיסור עוד איסור ב"א והראב"ד ל"ק רק להיפך דגם כשחלו בב"א כל שזה איסור קדים כשנעשה ב"מ לא חל כאחת מקרי אבל להיפוך כשכעת לא חל בב"א אף שבשעה שנעשה בר מצוה חל כאחת לא מקרי איסור ב"א וז"פ וברור. ומה שהקשה בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"א ולדון נמי בא"א דהוה מוסיף ומשני אטו בתרי קטלי קטלית ליה והקשה דמשמע דאם היו קטלינן ליה בתרי קטלי הוה קטלינן ליה משום א"א והא התוס' כתבו דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב וה"ה בין חזקה לחזקה ושוב יקשה קושית התוס' בגיטין דף ל"ג ניחוש שמא שלח לה גט ובטל ליה ומה שתירצו דאזלינן בתר רובא וחזקה לא שייך בזה. הנה לפענ"ד לא קשה דכל הטעם דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא לפענ"ד יצא להתוס' מהך דאמרו דאף דאיסור א"א חמור דמקרי מוסיף מכל מקום בתרי קטלי לא קטלינן וה"ה דלענין רובא לא אזלינן בתר זה וא"כ לק"מ קושיתו דכל דנימא דקטלינן ליה בחד מיתה גם בין מיתה למיתה אזלינן בתר רובא וחזקה. ומה שהקשה על דברת הריטב"א בקידושין דף ע"ז דאיסור יוה"כ קדים דבחתיכה שיש בה ככותבת נאסר משום יוה"כ אף דנבלה בכזית וע"ז הקשה מהא דאמרו בשבועות דף כ"ז שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב שתים והקשה הא השבועה קאי על החתיכה וכן באמר עשר ותשע לא ידעתי מה דמיון זה דכל שאמר שלא אוכלנה לא רצה לאסור על עצמו רק כל החתיכה כולה בשלימותה וכ"ש כשאמר עשר ומה ענינו לאיסור יוה"כ דהוא מחמת עצמו וכל החתיכה כולה מצטרף לככותבת ואי אפשר לומר עד כזית לא חל איסור יוה"כ דהא האיסור חל על כל חטה וחטה וז"ב כשמש: