שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן צ״ה

חידושים בכריתות דף ח"י. הנה במ"ש האוכל נבלה ביוה"כ דפטור לר"ש הביא הריטב"א לקידושין דף ע"ז דברי הי"מ שפירשו דנבלה קדים דהיא בכזית ויוה"כ בככותבת והריטב"א דחה לה שאין אנו דנין על האוכל רק על החתיכה ואיסור יוה"כ חל על הנבלה בככותבת בבת אחת ע"ש ובתשובה הארכתי בזה בדף רצ"ט וכעת נראה דיש לישב פירוש המפורשים הנ"ל דהנה חצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי וגם לר"ש דכ"ש למכות אבל לקרבן בכזית והיא גם כן מטעם חזי לאצטרופי והשיעור הוא לקרבן. ולפ"ז נראה לי ברור דיוה"כ לא מצי חייל על נבלה דהא החצי שיעור דיוה"כ לא מצי לחול על נבלה דהא לא שייך חזי לאצטרופי דאם יצטרף כבר קדים איסור נבילה בכזית טרם יבא לשיעור ככותבת ואף דיכול להצטרף עם דבר המותר אבל עכ"פ על אותה החתיכה אינו יכול לחול שזו היא נבילה וכשיאכל אותה חתיכה יקדום איסור נבילה בכזית וא"כ שוב לא מצי לחול דמצד האוכל איסור נבלה קדים שזה בכזית וזה בככותבת מה תאמר דאנו דנין על אותה חתיכה הא אותה חתיכה ודאי קדים נבילה דעד שיבוא לשיעור מותר מצד יוה"כ וז"ב כשמש. ומה שהקשו התוס' דאכתי מנ"ל דלית ליה איסור מוסיף לר"ש הנה השאגת אריה חידש דיוה"כ הו"ל מוסיף דנאסר אף שלא כד"ה דלא כתיב אכילה וכבר הכינותי בזה קונטרס מיוחד בחיבורי כת"י דף שנ"ח בחיבור אשר החילותי שנת דר"ת ולפענ"ד היה נראה ע"פ מה שביארתי מה דאמרו בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דאסור מה"ת בכ"ש ולא נודע הטעם ולפענ"ד דהנה כל הטעם של ר"ל דחצי שיעור מותר היא משום דאכילה כתיב בכזית ולפ"ז ביוה"כ דלא כתיב אכילה יש לומר דמש"ה לא כתיב אכילה משום דאף כ"ש אסור אבל ש"ס דילן ס"ל דלכך לא כתיב אכילה דאינו חייב רק בככותבת ולפ"ז לר"ש דס"ל כ"ש למכות אף דכתיב לשון אכילה א"כ ממילא פשיטא דאסור ביוה"כ אף דבעי מיתבא דעתא מ"מ הא לא כתיב אכילה. ואדרבא נראה לפענ"ד דלרבינו יקיר שכתב בע"ז דף ס"ח בתוס' דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מ"מ זה באיסור אבל ביוה"כ ל"ש ע"י תערובות דהכל אסור ול"ש ע"י תערובת ולפ"ז שם ביוה"כ הוה איסור מוסיף על נבלה דנבלה בתערובות לר"ש אינו חייב משא"כ ביוה"כ כנלפענ"ד. וא"ל דסוף סוף כשהגיע לשיעור זית שוב חל נבילה על יוה"כ כמ"ש הריטב"א דזה אינו דכל שהיה ע"י תערובות לא שייך חזיא לאצטרופי ונתבטל ועיין כו"פ סי' ק"ט וממילא לא יגיע לשיעור זית כלל ודו"ק. ובזה מיושב מה שאמרו הניחא למ"ד חצי שיעור אסור וכו' ודקדק הכ"ת דלמה האריך כ"כ ולפמ"ש דוקא לר"י פריך וכמ"ש דלר"ש לא שייך זאת. והנה הריטב"א הביא בקידושין דף ע"ז בשם הראב"ד דלעולם קדים איסור נבלה דאף דלא נתנבלה עדן מ"מ חל איסור נבילה על כמה נבילות שיש בעולם ע"ש והריטב"א תמה דזה לא אמרינן דאנו דנין על אותה חתיכה שנתקל בה ולא על חלות האיסור בזמן יע"ש הרבה ראיות וגם השעה"מ פי"ז מא"ב ה"ח האריך לתמוה על הראב"ד מכמה מקומות. ולפענ"ד נראה דבר חדש אף שלא עיינתי בספרים כעת דבאמת זה ודאי דאנו דנין על אותה חתיכה שנתקל בה דאל"כ איסור דוחה איסור וכמ"ש הריטב"א אך זה לדידן דאין איסור חל על איסור בכולל ומוסיף א"כ שייך לומר דבאותה חתיכה אנו דנין אבל לר"ש דלית ליה איסור חל על איסור לא בכולל ולא במוסיף וע"כ דכל שיש עליו איסור אחד אי אפשר לחול איסור אחר בשום אופן וכיון שאי אפשר לחול רק בבת אחת א"כ ממינא ע"כ דהוא ס"ל דאיסור דוחה איסור ושפיר לדידיה אנו דנין על זמן שחל איסור על גברא ולכך שפיר כתב הריטב"א דאיסור נבלה קדים דל"ש בבת אחת דהא האיסור נבילה קדים בזמן כנלפענ"ד בלי עיון בספר ודו"ק. והנה רש"י כתב באיסור נבילה קדים ואף דנתנבלה ביוה"כ מכל מקום איסור נבילה קדים דלא חל איסור יוה"כ דגם בחיים חיותה היה אסור אבר מן החי והריטב"א תמה דסוף סוף כל שנתנבלה ופקע איסור אבמה"ח שוב איסור נבילה ויוה"כ חלין כאחת כמו איסור מליקה וזרות. ולפענ"ד נראה דלשיטת הרשב"א בחולין דף ט' דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ איסור נבילה שייך ותלוי באיסור אבמה"ח שוב מקרי נבלה קדים דבחיים אסורה מחמת אבמה"ח ונמשך עליה איסור נבילה דעומדת לזה וכמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"א וז"ב. ובזה יש לישב קושית הריטב"א על הראב"ד דיש לומר דגם הראב"ד ס"ל דאיסור נבילה קדים בשביל זה דפוגע באיסור נבילה תיכף ואף בחיים חיותה ואיך מצי לחול איסור יוה"כ כל דמחוסר שחיטה ועכ"פ דברי רש"י בודאי נכונים ול"ד למליקה דשם באמת המליקה היא במקום שחיטה ויצא מכלל נבלה רק דע"י שמלק זר לא נפקע ושוב בא עכ"פ בב"א ודו"ק: