שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן צ״ד (ב׳)

והנה בש"ק העבר קראנו בתורה ובשליתה היוצאת מבין רגליה ובבנה אשר תלד ומשמע קצת דיש שליא בלא ולד ואולי הכוונה דהשליא יש ולד בתוכה אבל לא הולידה עדיין וז"ש בבנה אשר תלד ועיין אונקלוס דמתרגם בזעירא וכ"כ רש"י וצ"ע דהא שליתה קרי לה ומנ"ל דזה זעיר וזה רב. ומה שהקשה ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש שכתב בהלכה ה' אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד'. וע"ז הקשה שהרי ר"י דס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה יליף על מצחו ונשא ור"ש דס"ל דאף שאינו על מצחו מרצה יליף מתמיד לרצון לפני ד' כדאמרו ביומא דף ז' ע"ב וע"כ הרמב"ם הביא כהאי עורבא דמייתי נורא לקיניה. ובאמת שהיא קושיא גדולה. וכעת אני בקרית חוצות ואין לי ספרים. ולפענ"ד נראה דהנה ר"ש קאמר מאי תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ולא בעי למיעל לבה"כ אלא תמיד מרצה. וקשה לי מה קושיא דהנה באמת יש לומר תמיד על מצחו אף דבעי מינם וללכת לבה"כ הא מכל מקום מקרי תמיד כדאמרו במנחות דף צ"ט דרבי יוסי ס"ל דאפילו סלק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום והיינו דמכל מקום מקרי תמיד וכדאמרו שם אליבא דרבי יוסי אפילו לא למד אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש וכן אמר ר"י משום רשב"י וא"כ מהיכן מוכח דזה לא מקרי תמיד והיא קושיא גדולה. אלא דיש לומר כיון דר"ש אמר שם ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה והיינו דאסור לפרסם הדבר וכמ"ש רש"י ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב א"כ שפיר לא מסתבר דיהיה מפורסם דזה מקרי תמיד ומוטב יותר לפרש דתמיד מרצה ומה גם דלא קי"ל כרבי יוסי וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מתמידין ומוספין הלכה ה' ועיין שבת דף קל"ג ולפ"ז כיון שעכ"פ יש לפרש דתמיד היינו שיהיה על מצחו תמיד כל זמן דאפשר וא"כ יותר מסתבר כרבי יהודה דיליף ממצחו ונשא דהא התורה רצתה שיהיה על מצחו תמיד. ובאמת שכפי הנראה היה עליו הציץ אף בשעת אכילה כמ"ש התוס' ביומא שם ושפיר מביא מקרא דתמיד דהיינו שתמיד על מצחו וע"כ שהקפידה תורה שעכ"פ בעת שיכול ללבוש יהיה על מצחו אף בשעת אכילה וע"כ משום דאינו מרצה רק כשיהיה על מצחו ודו"ק היטב ועיין בתוס' יומא דף ע' דציץ היה תמיד על מצחו וכ"כ בקידושין דף ע"ו והיינו מטעם שהריצוי אינו רק בשעה שהיה לו על מצחו ודו"ק. שוב זכיתי לראות בירושלמי פ"א מיומא ה"ב בסופו שאמר דמ"ד הציץ על מצחו הוא דמרצה הוא יליף מוהיה על מצחו תמיד וע"ש בק"ע ובפ"מ שמפרשים דבעינן שיהיה על מצחו תמיד כדי שיהיה מרצה וע"ז סמך הרמב"ם אף דבבבלי למדו להיפך. שבתי וראיתי במ"ש למעלה להקשות מי לא בעי מינם והקשיתי דמכל מקום שייך תמיד כר' יוסי וכתבתי דקי"ל כרבנן דרבי יוסי. והנה לפ"ז קשה לי למה אמר ר' אמי מדבריו של רבי יוסי נלמד וכו' וקשה הא לא קי"ל כרבי יוסי רק כרבנן דר' יוסי וא"כ למה אמר נלמד מרבי יוסי. אך באמת יש לומר דע"כ לא נחלקו רבנן על ר' יוסי רק שם דאפשר לקיים תמיד טפחו של זה בצד טפחו של זה אבל במקום דלא אפשר קי"ל כר' יוסי וז"ש אפילו לא שנה דהיינו לכתחלה ודאי לא קיים המצוה אבל בדיעבד כל שעבר ולא למד רק פרק אחד שחרית קיים המצוה וז"ש רשב"י ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה שע"ה יסבור שאף לכתחלה סגי בכך. ולפ"ז בהך דיומא כיון דבשעה שמינם או בבה"כ א"א שפיר מקיים תמיד אף שאינו תמיד ממש וזה ברור. ולפ"ז יש לומר דלכך הביא הרמב"ם הפסוק הלז דכיון שאין עודהו על מצחו אינו מרצה א"כ בעי שיהיה על מצחו תמיד ושפיר מתקיים תמיד אף שבעי למינם אבל ר"ש סבר דגם שאינו על מצחו מרצה א"כ אי אפשר למדרש תמיד ע"ז דהא באמת א"צ להיות על מצחו תמיד ולכך תמיד אתי שתמיד מרצה משא"כ לר"י שפיר הכתוב דתמיד כפשוטו דזה מקרי תמיד ודו"ק: