שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ט׳ (ג׳)

ובזה נראה לפענ"ד דתלוי בזה אי הותרה עבודה בכלאים או רק דחויה והנה בזבחים נחלקו בדף ל"ב אי אמרינן מדאשתרי אשתרי או מדאדחי אדחי ע"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל דאמרינן מדאשתרי אשתרי בעבודה שוב יש לומר דלכתחלה לא יעשה דהא אין סופו לדחות ורק שאז יהיה מותר אבל להרמב"ם דלא הותר רק בשעת עבודה א"כ שוב סופו לדחות. והנה בהא דאמרו בקידושין דף נ"ד בכתנות כהונה שלא בלו הואיל ונתנו להנות בהן הקשה הפלאה דלהרמב"ם צריך לפשוט אח"כ משום כלאים ולא ניתן להנות בהן והיא תימה דמלבד דלרב אשי בגדי כהונה קשין וניתן להנות להציע עכ"פ ויכול לקדש בזה ששוה פרוטה להציע אף גם דלכך דקדק בכתנות כהונה שהכתונת לא היה כלאים לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול וא"כ שפיר ניתן להנות בהם. והנה הרא"ש בה"ק הלכות ציצית כתב להיפך דלבישה ודאי מותר להנות דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל הצעה אסור ובאמת שפשטת הסוגיא משמע בפרק בא לו דהצעה שרי טפי כמ"ש התוס' שם ד"ה קשין אמנם הרא"ש סמך על הא דאמרו בכתנות כהונה שלא בלו לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ובאמת להרא"ש אתי שפיר הא דלא פריך מעיקרא על מה שאמר שהי' מהלכין בה והא אסור משום כלאים וכבר הקשה כן בתוס' ישנים שם ביומא ובמפרש פ"ק דתמיד ובש"א שם. ולפמ"ש יש לומר דבהליכה שהיה בלבישה שרי לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת משא"כ בקיפול וכעין זה כתבנו במ"ג סי' ח"י אבל מ"ש כאן יותר נכון. אמנם באמת גוף הענין שלא ניתנה תורה למלאכי השרת נדחק רש"י בזה. ולפענ"ד בראה בפשיטות דבאמת כבר כתבתי בשם הספרי דאהרן לא היה רשאי ללבוש רק כמקיים גזירת המלך וביאר הרמב"ם שאסור להתכוין לשם נוי וביארתי למעלה דבאמת מצות לאו להנות נתנו ואף הנאת הגוף בהדי מצותו רשאי וכתבתי דעיקר הקפדה על הנאה שנמשך אחר העבודה ולפ"ז כיון שאי אפשר לפשוט מהר ע"כ שוב היה צריך להתיר הנאת הגוף אף לאחר שנעשה המצוה א"כ שוב לא שייך איסור הנאה דכל שהולך לצורך עבודה שיוכל להזדמן עבודה שוב אינו עובר ואף דהנאה נמשכת הא ע"כ היה צריך להתיר וכמ"ש: