שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ט׳ (ב׳)

והנה על זה לא שייך תירוצי דהא באמת לא יהיה מחוסר בגדים דבאמת ילבוש כלם רק האבנט ילבוש אח"כ וראיתי בתשובה להגאון מוהר"מ בנעט ז"ל דלבישת הבגדים בפ"ע היא מצות עשה ולא מצד עבודה וא"כ זה גופא דוחה הלא תעשה דכלאים. והנה דבר גדול דיבר בזה והרי הרב אומר כן במנין המצות מ"ע ל"ג שזהו מצוה בפ"ע והרמב"ן חולק דאינו רק הכשר מצוה שאם הוא מחוסר בגדים הוא במיתה וגם במג"א מודה דאינו רק הכשר מצוה ורק שגם הכשר מצוה היא גם כן נמנה למצוה כיון שגם זה בא לצורך המצוה ולפ"ז כיון דאינו רק הכשר מצוה אפשר דלא דחי להל"ת ועיין ביבמות דף ה' ע"ב ובתוס' ד"ה טעמא דפרכינן מה לכיבוד שהן הכשר מצוה ולכך לא דחי הרי דהכשר מצוה אינו דוחה וה"ה כאן דאינו רק הכשר מצוה. ולפענ"ד נראה דרבינו סובר דהוא מצוה ממש ולא הכשר מצוה דהכי כתיב וחגרת אותם אבנט והרי המלביש את חבירו כלאים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כמ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים הל"א וא"כ למה חגר אותם משה וע"כ דזו מ"ע בפני עצמה ודוחה ואינו הכשר מצוה רק מצוה בפני עצמה. וזה לפענ"ד מה שכתב רבינו במ"ע ל"ו שם שמצוה היא שילבשו בגדי כהונה שנאמר והלבשת אותם כתנות וקשה למה מביא מקרא הנ"ל ולא מ"ש בקרא כ"פ דלבשו בגדי כהונה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש לומר דהוא הכשר מצוה אבל ממה שצוה למשה להלבישם קשה הא המלביש ג"כ עובר ולמה לא ילבשו בעצמם. וא"ל דכיון שאין הלובש עובר גם המלביש אינו עובר דזה אינו דבאמת גם הכהן עובר רק שהוא הכשר מצוה וצריך ללבוש אבל למה ילבישם משה וע"כ שהיא מצוה בפ"ע וזה לפענ"ד מ"ש בספרי מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזירת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ד' את משה והרמב"ם מפרש שם דהכוונה שאף שבגדי כהונה הם הי' בתכלית היופי לא יכוין בהם ליופי רק לקיים מצות הבורא ואינו מובן והא מצות לאו להנות נתנו וגם הנאת הגוף בהדי מצותו מותר לדעת הרבה פוסקים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היה בהם כלאים וא"כ הוה לבישה דאית ביה הנאה ולכך הוצרך שלא ילבוש רק לקיים גזירת המלך. ובזה יש לי לומר פרפרת נאה דלכך אוסר הרמב"ם לאחר עבודה ללבוש אבנט משום דבאמת יש בו הנאה ואף דמצות לאו להנות נתנו ואף הנאת הגוף בהדי מצותו ג"כ מותר הלא נודע מ"ש השעה"מ בשם ספר מעשה רוקח דהנאה הנמשכת אחר עשיית המצוה ודאי אסור וא"כ שוב אסור משום דהוה לבישה דאית בה הנאה וזה אסור ולפ"ז גם אם כבר לבוש אסור ומ"ש הרמב"ם דדוקא ללבוש אסור היינו דשם הוא לוקה דהו"ל לאו שיש בו מעשה משא"כ כל שכבר לבוש הו"ל לאו שאין בו מעשה ואינו רק איסור בלבד דלא כמ"ש במ"ג סי' ח"י ע"ש אמנם אם נימא דהוא הכשר מצוה קשה קושית השאגת אריה הנ"ל. אך לפענ"ד נראה דבר ברור ע"ד מ"ש הרמב"ן בבכורות והובא ברא"ש פ"ג דבכורות דף כ"ד דמש"ה מותר לתלוש מחיים צמר דכיון דגם לאחר מיתה שייך ענין גוזז וסופו לדחות אח"כ כשישחטנו שוב גם מחיים מותר ע"ש והרא"ש חולק עליו דלאח"כ יהיה אוכל נפש ומותר משא"כ מחיים דלא הוה רק מכשירי אוכל נפש ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא שם דלאחר שחיטה הוה אוכל נפש והותרה שוב לא שייך לומר דסופו לדחות דאח"כ ל"צ לדחות דהרי הותרה אוכל נפש ולא דחויה אבל כאן כיון דלאחר שיעשה העבודה סופו לדחות דגם שם לא הותרה רק שדוחה העשה הלא תעשה א"כ כיון שסופו לדחות גם בתחלה דוחה ולא דמי לכ"מ דעשה דוחה דבעינן בעידנא דשם אטו סופו לדחות רק שקרה מקרה שיצטרך לדחות אבל בעבודה דבעת עבודה ודאי דוחה וסופו לדחות בבירור א"כ שוב דוחה גם בעודו לובש ולא קיים המצוה כנלפענ"ד: