שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן פ״ט (ג׳)

והנה בשנת תרכ"ד אור ליום ב' מקץ היה אצלי נ"ד הרב החריף מוה' פנחם ב"ש נ"י והראה לי דברי הירושלמי פ"א מיומא ה"א פירש בן בתירה שמא יבא על אשתו נדה וישראל חשודין על הנדות כמו דתנן תמן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ופירש הק"ע דחיישינן שמא יפרוש בקושי וע"ז תמה דהיאך נחוש על כה"ג שיפרוש בקושי ויהיה חייב כרת. וע"ז אמר דהנה לשכת פלהדרין מותר לשמש עם הטהורה דב"ק אינו פסול מלבא בלשכת פלהדרין אבל כשתאמר לו נטמאתי והוא אינו יכול לשהות דנדה ובועלה אסורין להיות בלשכת פלהדרין כמ"ש המלמ"ל באורך א"כ בע"כ ירצה לפרוש בקושי כדי שלא ישהה את הטומאה. והנה אם כי דבר חכמה אמר אבל הק"ע פירש דהקושיא היא למה לא נכנס לבית אחר תמיד של בין הערבים וישמש ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה וא"כ אין מקום לדבריו. אך לפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה דאמרו בנדה דף ט"ו ות"ל דהוה ב"ק בשלא גמר ביאתו ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דגם באמרה לו נטמאתי והוא לא גמר ביאתו אינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה ולפ"ז שפיר יש לחוש שמא יפרוש בקושי ולא ירצה לגמור את ביאתו ובזה לא יטמא. ובזה ניחא מ"ש שמא יפרוש בקושי והקשה בשלום ירושלים דלמה ליה כל זאת והלא יש לחוש שמא יטמא ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא גמר ביאתו ליכא טומאה ושוב חיישינן שמא יפרוש בקושי ודו"ק: