שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ע״ד (ב׳)

בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' י"א ועיין נו"ב מהד"ב חלק או"ח סי' כ"ח והנה בט"ז סי' תקכ"ב ס"ק א' כתב בשם רש"ל שהביא בשם הרא"ש ומ"מ נראה דאין איסור ביו"ט אלא ברה"ר או בכרמלית הדומה לרה"ר כדפרישת בפ"ק דאין עירוב והוצאה לי"ט לאפוקי בשבת אפילו חוץ לעירוב אסור בכל הדברים שאסרו לצאת בו חוץ מתכשיטי נשים. והנה מ"ש אפילו חוץ לעירוב היא תימה דמאי אפילו אדרבא בחוץ לערוב ודאי מהראוי לאסור. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דצ"ל אפילו חוץ לעיר והיינו אף במקום שאין רבים הולכים ולא שייך זלותא וכן נראה מהפרי מגדים שהבין כן. אבל הוא תמוה דא"כ היאך שייך חוץ מתכשיטי נשים והנה נ"ד הרב הגדול החריף מו"ה פנחס ב"ש ני' הראני דברי הט"ז בשם הרש"ל ותמה על הנו"ב מהד"ק סי' י"א שכתב דמשמע מהרש"ל דבתוך העירוב מותר אפילו בשבת והיא תימה גדולה דמנ"ל זאת דבאמת הכוונה אפילו חוץ לעירוב במקום שאין רבים הולכים. ולכאורה יפה תמה. אך לפענ"ד נראה דהכונה מ"ש חוץ לעירוב היינו ל"מ ברה"ר ובכרמלית דודאי אסור אלא אפילו חוץ לעירוב דהיינו חצר שאינה מעורבת דבתכשיטי נשים מותר כמבואר סי' ש"ג סעיף ח"י אבל לענין כסא בשבתא אסור אף בחצר שאינה מעורבת וא"כ לפ"ז שפיר דייק הנו"ב דזה דוקא בחוץ לעירוב הא במקום שיש עירוב אף זה מותר ולא מקרי עובדא דחול דמקום שיש לחוש לאיסור משום הוצאה ומשאוי א"כ גם מקל אסור משום עובדא דחול אבל במקום שאין חשש הוצאה ממילא במקל הקלו דאף משום עובדא דחול ליכא כנלפענ"ד ברור ודו"ק: