הנה הביאו בשם ס' בעל התרומות דלכך לא האמינה תורה עד אחד לממון דחיישינן שמא שכרו והנה בעד אחד בקטטה דעת הרמב"ם דאינה נאמנת דחיישינן שמא שכרתו לעד וכל הפוסקים חולקין עליו וצ"ל דשאני התם דשייך לומר דאשה דייקא ומנסבה וגם היא מלתא דעבידא לגלוי משא"כ עד אחד בממון חיישינן שמא שכרו וצ"ל דלכך בשבועה האמינה תורה לעד אחד ולא חיישינן שמא שכרו דלמה ישכור אותו הא יוכל זה להכחישו ולשבע נגדו. והנה לכאורה היה נראה לי דמה שלמדו הרא"ש והפוסקים דעד המסייע פוטר מק"ו דיכול לחייבו שבועה. ולכאורה יש לומר דשאני לחייב דזה יוכל לשבע נגדו ולא חיישינן דשכרו דלמה ישכור הא יוכל לשבע משא"כ המסייע דיוכל להיות דשכר אותו כדי שיפטר וצ"ל דלפמ"ש הט"ז באהע"ז בעד אחד בקטטה דהטעם דחייש הרמב"ם שמא שכרו דדיבור מקרי ואמר כל שלא נגמר על ידו ע"ש א"כ יש ק"ו מה בעד המחייב דלא נגמר על ידו ואפ"ה לא חיישינן שמא שכרו מכ"ש לפטור דנגמר על ידו לא חיישינן שמא שכרו ודו"ק. ובזה נראה לסמוך על הש"ך שכתב דבמחויב שבועה וא"י לשבע משלם לא יוכל העד לחייב דבא לממון והאחרונים חלקו ע"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יש לחוש שמא שכרו כדי לפטור מממון וא"ל דנגמר על ידו דז"א דמתחלה היה יכול לשבע נגדו ואז לא נגמר על ידו:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ס״ג
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.