שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן מ׳ (ד׳)

והנה מ"ש מעלתו דיש לומר דדוקא ברובא דאיתא קמן הוא דמטהר ברה"י ולא ברובא דליתא קמן וכבר כתבתי בזה דאין נ"מ אמנם באמת כיון דס"ס ל"מ ברה"י והרי ס"ס הוה כמו רובא דאיתא קמן דיש שלשה צדדים לפנינו וכמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח סי' וא"ו אות זיין וא"כ כיון דרובא דאיתא קמן מועיל א"כ חזינן דרובא אלים א"כ שוב אין נ"מ גם ברובא דליתא קמן נמי ודו"ק. ובמ"ש בתשובתי הראשונה דע"א שמעיד שנטבע לא מהימן דדיבורא מקרי ואמר וא"כ לא הוה ע"א שכבר הוחזק. כעת נראה בפשיטות דכיון דבעת עדותו לא הועיל כלום בעדותו דכל נאמנותו הוא רק בשביל שאינו מוציא מחזקתו א"כ שוב לא שייך איסור בע"א הוחזק דדוקא כשאמר חלב עכ"פ אסרינן ע"פ לאכול והיה מועיל עדותו משא"כ בזה דלא הוחזק ולא הועיל בעדותו זולת כשיהיה אח"כ נטבע אחד ומכירו ע"פ סימן וא"כ בא מתחלה להתיר וזה לא מועיל ודו"ק. ולדבר הזה העירני אחד מהלומדים ויפה אמר: והנה ער"ח שבט שנת תברך הגיעני מכתב מבחיר משכיל ושמו ליפא גארטין נ"י מברעזאן וראה מה שהקשיתי דאיך מועיל הרוב ברה"י הא התורה עשתה ספק כודאי וכתבתי דעכ"פ ודאי לא הוה דיש רוב כנגדו וע"ז הקשה דא"כ איך טמא ברה"י אפילו בהרבה ספיקות הא ספק ספיקא מועיל אף בממון ועדיף מרוב ואפ"ה ל"מ ברה"י. והנה באמת כבר ביארתי זאת בחבורי כת"י על יו"ד סי' שע"ג דכל הטעם דס"ס מועיל ועדיף מרוב הוא משום דספק הראשון עשהו לפלגא וא"כ הספק השני ומכ"ש השלישי נעשה עי"ז רוב או עדיף מרוב וכאן דבטומאת עשה הכתוב כודאי א"כ ע"י ספק הראשון נעשה כודאי ומה מועיל כל ספיקות שאתה מרבה הא גם הספק השני נעשה ודאי וכן השלישי אבל כשיש רוב נגדו אי אפשר להיות כודאי וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד לדחות דברי הש"ש שמעתא וא"ו פכ"ג שדעתו דע"א נאמן ברה"י אם אומר שיודע בבירור שלא נטמא. ולפמ"ש אתי שפיר כי א"א לומר כן דהא התורה עשה ספק כודאי וא"כ עדא' אינו נאמן בדבר שהוא ודאי שאינו כן והרי הר"ן כתב דוקא מברר המיעוט נגד הרוב מועיל ע"א ולא לומר שהוא ודאי ודאי לא נאמן ע"א וז"ב: