שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן מ׳ (ג׳)

והנה ביום ב' בא הגיעני מכתב מהרב הנ"ל לחזק דבריו דמ"ש דל"ש חזקה שלא ילדה ע"ז השיב דמבואר בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ור"י דשייך חזקה שלא ילדה וד"ה מחוורתא. והנה במחכ"ת לא שמא מתיא דבהמשך זמן עבורה שיש מקום לומר שמא לא ילדה עדן או בזמן מועט די"ל שלא נתעברה עדן שייך זאת אבל לא שהאשה בחזקת שלא תתעבר ושלא תלד וזה פשוט וברור. וגם פה כתב מעלתו דהוה חזקה העשויה להשתנות ומ"ש מתוס' ב"מ דף ק' באמת ידעתי גם ידעתי מזה בעת כתבי דבזה נסתבך מעלתו אבל שם בהמשך זמן עבורה ל"ש כלל שעשויה להשתנות דניהו דעתידה שתלד אבל לא נודע הזמן ובהמשך זמן עבירה אין עשוי להשתנות וז"ב ופשוט. ומה שתמה על המהרי"ט בראשונות סי' מ"א שכתב ג"כ דבנדה לא שייך חזקה דעלולה לראות ומה דלא מטמאין מע"ל למפרע לאו משום דמוקמינן אחזקה רק דלא מטמאין למפרע דלא גמרינן מסוטה על למפרע וע"ז תמה מעלתו דהתוס' כתבו בהדיא דמוקמינן אחזקתה יעיין מעלתו במהרי"ט סי' נ"א שם הקשו לו כן וישוב דבריו. ובזה יתישב גם מה שהקשה מעלתו מנדה דף ל"ט גבי ימי זיבה דלא מטמאין למפרע יעו"ש ויעיין מעלתו בפ"י בק"א בקידושין אות צ"ז שכתב גם כן דדברי התוס' ביבמות דף ס"ט הוא מטעם דהוה חזקה העשויה להשתנות ומחלק בין חזקה העשויה להשתנות בודאי ובין ספק יעו"ש ודו"ק ובגליון כתבתי דכבר קדמו המהרי"ט הנ"ל ומה שהביא מעלתו מדברי התוס' ביבמות דף ל"ז הנה דברי התוס' צריכין ביאור כמו שעמד מעלתו ואני בתשובה כתבתי לחלק כעין מ"ש הרמב"ם דחזקתה של זו לא מועיל לגבי חברתה וכבר עמד הנוב"י על זה סי' וא"ו חלק יו"ד מהד"ק ואמרתי דהיכא דצריכין לדון על שניהם פשיטא דשייך חזקה של זו לזה אבל שם גבי קרובות א"צ לדון דאולי מתו וכדומה לכך ל"ש חזקת קרובות. ובזה מתפרשים דברי התוס' דחזקת צרתה ל"מ לזו והארכתי בזה וישבתי בזה הרבה קושיות ואכ"מ ודו"ק. וכעת ראיתי דגם מעלתו העיר בזה. ומ"ש מעלתו דראייתם מתוס' בכורות דף כ"ג ד"ה נבלה וכן מהרשב"א אינו רק לענין רובא דאיתא קמן הנה אמת נכון הדבר וגם הפ"י בק"א בכתובות פ"ק אות מ"ו הקשה על הפר"ח מתשעה צפרדעים ושרץ אחד דטהור ברה"י וגם שם לא הוה רק רובא דאיתא קמן אבל לפמ"ש אין חילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן דהא סוף סוף איכא רוב נגדו וא"א לטמא בודאי וכמ"ש ודו"ק ומ"ש מעלתו ראיה מצלוחית שהניחה מכוסה דשם מצרפין טהור לשרצים והו"ל רובא הנה זה אינו ראיה וכמ"ש מעלתו בעצמו וזה הוה כעין ס"ס דהיינו שני צדדים להתיר מ"ש לתמוה על הנוב"י הדברים ברורים דשם השני ספיקות האחרות המה בתערובות וכאן הס"ס כלם הם בחזקת חי של וז"ב: