שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ד׳ (ח׳)

והנה במה שהארכתי למעלה בשם שיטה מקובצת דאסור להתרפאות בממון חברו בזה יש לבאר מ"ש ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יעברו ורבא דחי לה דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וכו' והקשו כל הקדמונים דהיאך אפשר לומר דר"מ ס"ל כן וע"כ כתבו דר"מ ס"ל באמת גם בגזל יהרג ואל יעבור ולפמ"ש יש לומר דס"ל דלהפסיד לאחרים אסור להתרפאות וכאן יפסיד לאחרים וע"ז דחי רבא דהא יש תקנה שישלמו לזה שהפסידו ולמה יהרגו ועכ"פ יש קצת סברא לדר"מ וגם דעכ"פ יפסידו להלוקחים שהעדים לא יהי' נאמנים לגבי הלקוחות וגם קצת זיילי נכסים של הלוה טרם שישלמו ולא ידעו כלל לשלם ודו"ק. והנה מצאתי ביראים מצוה רמ"ח דלכך מוסר ממון של ישראל נקרא רודף לפי שבודאי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויהרגוהו וא"כ מסרו להרגו ע"ש והיא דבר חדש ובזה נראה לפע"ד טעמו של הרמב"ם דלאחר שמסר אסור להרגו והיינו לפי דכל הטעם הוא דמקרי רודף הוא כמו במחתרת דלאחר שיצא מהמחתרת אין חייב מיתה כמו שכתב הטור סי' שנ"א בחו"מ ה"ה כאן כל שכבר מסר ולא נהרג א"כ שוב אין חיוב מיתה לזה וראיה ברורה נראה לפע"ד להרמב"ם דאל"כ יקשה אמאי יצטרך מסור לשלם הא הו"ל קלב"מ דעכ"פ נתחייב מיתה וכמו רודף וע"כ דכל שכבר מסר פטור ושוב בעת שבא חיוב התשלומין דהיינו לאחר שמסר אז נפקע חיוב המיתה וכמ"ש הטור סי' שנ"א לענין מחתרת בשם ר"י ובזה מיושב לנכון מה שהוכיח הרי"ף פ' הכונס דממון מסור אסור לאבדו ביד דאל"כ מה בעי אי שייך תורת נגזל במסור ע"ש ותמה המרדכי דהא לאחר שמסר אסור להרגו וה"ה דאסור לאבד ממונו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דמותר לאבד שוב אין ראיה לשיטת הרמב"ם ול"ק דאיך חייב המסור והא קלב"מ כיון דמותר לאבד בידים ממונו א"כ החיוב ממון אינו מתורת תשלומין רק דהא עכ"פ ממונו הפקר ומותר לאבדו ובכה"ג לא שייך קלב"מ וע"כ דאסור לאבד ושפיר הוכיח הרי"ף ודו"ק: