שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ד׳ (ב׳)

מה שהקשית בהא דמבואר בשבת דף כ"ט ע"ב מפני החולה שישן פטור והקשית למה התירו לכבות ולא התירו לטלטל את הנר להוציאו מחדר הלז הנה לכאורה לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל אסור א"כ מכבה וטילטול שניהם אינו רק איסורי דרבנן ומה נ"מ בזה ולומר דזה יש לו סמך למלאכה דאורייתא וזה אין לו סמך הנה לשיטת הראב"ד פכ"ד דשבת גם טלטול מגדר הוצאה ויש לו סמך בתורה אבל באמת קושיתך יש לה מקום לפי מה דמוקי בשבת דף למ"ד המשנה כר"י ומיירי בחולה שיש בו סכנה וא"כ שפיר קשה כיון דפ"נ אינו רק דחויה ולא הותרה וכל מה דאפשר לעשות בהיתר טפי עושין א"כ למה לא יטלטל דאין בו רק איסור דרבנן ובזה יש לקושיתך פנים והנה יגעתי ומצאתי ברלב"ג בפירושו לשמואל על פסוק אין לחם חול תחת ידי כ"א לחם קדש אם נשמרו הנערים אך מאשה כתב וז"ל והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא התיר אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שהותר מפני פקוח נפש כי האכילה בעצמותה מסיר הסכנה מהרעב ואולם הטומאה אינו ראוי שתדחה מפני הטומאה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסיבה יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל את הנר הרי הרגיש בקושיא זו והנה דבריו תמוהים כמו שהאריך הפרשת דרכים דרך החיים דרוש י"ט בזה אבל קושיתו יש לו מקום והפר"ד נדחק ליישב יעו"ש אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה דעת הר"ן דלכך אינו דוחה שופר להביא מחוץ לתחום וכדומה משום דשופר אינו רק עשה ואיסורי דרבנן עשה ול"ת מדבריהם יש בהם יעו"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא בדברים שהם איסורים שלא נתפרש בתורה שמותרין ורק שלא נאסרו מן התורה א"כ כל שחז"ל גזרו עליו הוה עשה ול"ת דרבנן וא"כ טלטול שמן התורה אין לו איסור אבל גם היתר אין לו שלא יהי' נחשב מלאכה א"כ כל שדרבנן אסרוהו נעשה עשה ול"ת של תורה אבל במכבה שמה"ת הוה מלאכה שאצל"ג ואף דאסרוהו מדרבנן מ"מ אין כאן רק איסור ל"ת דדבריהם בלבד ולא עשה ולכך הותר לכבות אבל לא לטלטל אך כ"ז אליבא דר"ש אבל לר"י דמכבה חייב יקשה למה לא התירו לטלטל וגם לר"ש נראה לפע"ד דמ"מ יש להתיר יותר הטלטול שאינו רק משום גדר הוצאה או משום שינוח ולא יעסוק בטלטול לטעמו של רמב"ם פכ"ד משבת אבל הכיבוי יש בעצמותה איסור תורה כשהי' צריך לפחמין אך לפע"ד נראה ברור דהמשנה דינא אתי לאשמעינן דהנה זה ודאי דאף דפ"נ דחויה הוא ויש להדר אאיסור קל שיכול להיות אפ"ה כל שעבר ועשה איסור תורה פטור דבאמת דחוי הוא שבת אצל פקוח נפש ולכך קמ"ל דאם כיבה פטור דה"א דלתחייב הואיל שיכול לעשות ע"י טלטול קמ"ל דפטור אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מה מקשה הש"ס מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא רישא במ"ע אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבע"ל ומאי קושיא הא א"א לתני מותר דלכתחלה ראוי לטלטל ולא לכבות והיא קושיא גדולה מאד והנראה בזה דהנה בהא דכתב הרמב"ם פ"ב משבת הדיחוי הוא שבת אצל פ"נ כתב הכ"מ דתלוי בפלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה והנה ר' יהודה ס"ל דטומאה הותרה בציבור כמבואר בפסחים דף ע"ז וביומא דף ז' ע"ש ולפ"ז לדידיה א"צ לחפש אחר איסור קל דהותרה פקוח נפש לדידיה שפיר מקשה הש"ס מותר מבע"ל וז"ב ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"א. ובזה מיושב היטב קושית הפני יהושיע בשבת שם דלמה צריך הש"ס להקשות מכח סיפא ולא לקשי בפשיטות דרישא דקתני פטור ע"כ מיירי בחולה שאין בו סכנה ולדידיה פטור אבל אסור ואכתי קשה הא איסור דרבנן מותר לעשות בידים בשבת בשביל חולה שאב"ס כמבואר סי' שכ"ח סי"ו בשם הרמב"ם והאחרונים הוסיפו להקשות דהא דתני ר"א אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כיבה פטור אבל אסור ולמה לא יכבה הא מוקי לה אליבא דר"ש ואינו רק שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג ולפמ"ש א"ש דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה הוא א"כ לדידיה גם בשבת לא הותרה לכבות לכתחלה דמוטב לטלטל וכמ"ש דאף לר"ש יותר יש להתיר טלטול מלכבות ולכך לא קתני מותר וז"ב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הפ"י והאחרונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין אמאי מותר לר"ש בשביל החולה משום דהוה מלאכה שאצל"ג הא הוא צריך לחולה ומצוה היא והמצוה עושה מלאכה הצריכה לגופה וכמ"ש התוס' בשבת דף ק"י ד"ה בחובל דלר"א אף דצורך מצוה לא חשיב תיקון מ"מ צורך לגופה חשיב ע"ש וה"ה כאן וצ"ל כיון דעכ"פ גם בשביל חולה שאב"ס התירו שבות דרבנן א"כ כיון דזה גופא נדחה בשביל החולה איך אפשר שזה גופא יעשהו איסור תורה ולא יהי' ניתר לחולה הא האיסור אינו בא רק בשביל שמצוה לרפאותו ואיך יסבב זאת איסור תורה ולפ"ז זהו דוקא כשעבר ועשה אבל לכתחלה אסור לכבות דבאמת כיון דעשה בשביל החולה הו"ל מלאכה הצל"ג אבל כשעבר יעשה שיתחייב עי"ז זה ודאי לא אמרינן דבאמת לא חשבינן המצוה שיהי' עי"ז אסור אבל א"א להתיר לכתחלה דא"כ שוב יהי' נחשב מלאכה שצל"ג ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. ואגב אומר מה שתמה הפר"ד שם על דברי רש"י בב"ק שפירש בדף ס' היינו דכתיב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו וע"ז תמה הפר"ד דמשמע שאסור להציל עצמו בממון חברו במקום פיקוח נפש והיא תימה דאין לך דבר שעומד במקום פק"נ ועיקר האבעיא אם צריך לשלם כמ"ש התוס' והרא"ש ע"ש שהניחו בקושיא ולפע"ד דברי רש"י נכונים ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בשטה מקובצת בב"ק דף פ' גבי מעשה דחסיד שכתב בשם המאירי מהאי עובדא דחסיד שמעינן דאף שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורים להתרפאות דבר שנאסר מכח תקנה ומכח פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש א"כ מכ"ש דאסור להציל עצמו בממון חברו בשביל פקוח נפש וז"ב. ודרך אגב אומר במה דקשיא לי במ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו דלמ"ד הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולי כזה לא שכיח וקשה לי לפי מה דאמרו בפסחים דף ס"ט הכל חולין הם אצל מילה וא"כ כל מלאכות לשתרי דאם יש קטן הנימול כבר ובודאי הוא מסוכן ובטלו כל המלאכות דפשיטא דגם על נפל מחללין השבת דמה"ת הוה ולד מעליא דאזלינן בתר רוב ובפרט בפ"נ וא"כ מגו דאשתרי לגבי חולה שייך הואיל וחולי כזה שכיח וצ"ע. ומן האמור נראה לישב מה שהשיג הראב"ד על הרי"ף ורמב"ם בפ"ח מחובל וכתב וז"ל על דעת הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו בזה וכן הדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפירוש עכ"ל ולפמ"ש לא שייך בזה פקוח נפש דגם פ"נ אסור בדבר שיש בו פסידת אחרים ומכ"ש כאן להציל עצמו בממון חבירו ומיהו אכתי קשה דניהו דל"ש בזה פ"נ אבל מ"מ אין לך אונס גדול מזה וכל שעשה באונס למה יתחייב בנזקו ואף דאדם מועד לעולם כבר כתבו התוס' דבדבר שהוא אונס גמור פטור ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ג וב"מ דף פ"ג ע"כ נראה לפע"ד כיון דאסור להציל עצמו בממון חברו ומחויב לתת כל ממונו אם אונסין אותו לעבור על ל"ת כמבואר באו"ח סי' תר"ג ומכ"ש בזה שאם הי' נותן להם כממון הזה מה נ"מ בזה הממון או בממון אחר א"כ לא שייך בזה אונס דכל שהתורה אסרה לעשות דבר זה אף שהוא אנוס איך שייך אונס בזה ועיין ביו"ד סי' רל"ב סי"ב שמבואר דאם הי' אונס שיכול לסלקו בממון דמקרי אונס ותמה אא"ז הב"ח שם דהיאך מקרי אונס דהא מחויב לתת כל ממונו ולא יעבור על ל"ת וכתבו הט"ז והש"ך שם דש"ה דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא שנשבע ע"ז בפירוש אסור לו לעבור על שבועתו ע"ש א"כ כאן שאסור להציל עצמו בממון חברו וא"כ איך שייך אונס בזה ול"מ אם לא הי' אונס רק בממון ולא בגוף דפשיטא דכל שיכול לסלקו בממון אחר דל"מ אונס ואף באונס הגוף כל שהי' יכול לסלק עצמו בממון לא מקרי אונס וחייב דזה גופא חייבו התורה להיות אף במקום פ"נ שלא לגרום רעה לחברו ואיך שייך בזה אונס וז"ב ובזה הנה מקום אתי לחלק בין אם עיקר כוונת הגזלנים אינו רק על ממון ולא על החפץ בעצמו בזה יש לומר דלא מקרי אנוס דהא אסור להציל עצמו בממון חברו וזה גופא חייבתה התורה אבל היכא דאנסוהו על אותו חפץ דוקא והוא אין לו חפץ כזה או שאין לו ממון כעת לסלק עצמו מהם א"כ אין לך אונס גדול מזה ולמה יתחייב לשלם. ובזה נכון הנך תרי מעשה דמבואר בב"ק דף קי"ז גבי כספא דאי לאו אמוד הוא אדעתא דכספא קאתי ופטור ותמהו על הרי"ף דהרי לשיטתו אף באנוס חייב ולפמ"ש א"ש דשם אנוס גמור היה דכיון דהוא לא הי' אמוד א"כ אתי רק אדעתא דכספא וכסא דכספא לא הי' אפשר לו ליתן להם שלא הי' לו אחר וגם ממון כפי הנראה שלא הי' לו וא"כ אנוס גמור הוא ופטור וגם מהך מעשה דארנקי של פדיון שבויים דפטרו דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והיינו כיון דמיירי שלא הי' לו כעת ממון אחר כמ"ש בתוס' א"כ מה יכול לעשות ואנוס גמור היה אף דהציל עצמו בממון אחר ובלא"ה י"ל בישוב הקושיא מהך דארנקי שלפדיון שבויים דבאמת הנימוק"י הקשה דלמה יתחייב שם הא הו"ל ממון שאין לו תובעין דלשמור ולא לחלק לעניים וכתבתי בתשובה אחת לישב ע"פ מה דאמרו בחולין דף קל"א באנס המלך גרנו דחייב ופריך הש"ס והא מזיק מתנות כהונה פטור ומשני ש"ה דקא משתרשי לי' וביאר הר"ן שם דכל שלא נתכוין להפקיע המצוה אלא שאנס המלך גרנו כל דמשתרשי לי' חייב ולפ"ז ממנ"פ פטרו דבאמת הא הוא אנוס רק שכתבתי דכאן לא שייך אנוס דהתורה אסרה להציל בממון חברו ולפ"ז כאן דאין לך פדיון שבוים גדול מזה אף דהוא אמוד אינו מהראוי שיתחייב דממנ"פ על מה יתחייב על מה שהפסיד ממון אחר זה פטור דהא הוה ממון שאין לו תובעין ועל מה שהציל עצמו ומשתרשי לי' בזה כיון דאין לך פדיון שבוים גדול מזה וא"כ גם הוא בכלל ואף דגם אנוס חייב הוא משום דזה גופא חייבה התורה אבל בממון שאין לו תובעין דאינו חייב רק על מה שמשתרשי ונהנה וכל שאינו נהנה דאנוס הוא פשיטא דפטור והרי התוס' כתבו דכל שיכול לטעון שהי' מתענה פטור ולא שייך משתרשי מכ"ש באנוס גמור ודו"ק: