שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ג׳ (ג׳)

ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי בהא דאמרו שבת דף קכ"ז ע"ב דמאי הא לא חזי ליה ומשני משום דאי בעי מפקר נכסי' וחזי לי' והקשו התוס' דאמאי לא קאמר דחזי לכהן כמו בתרומה דאמר דחזי לכהן ולפענ"ד נראה בזה דהנה התוס' הקשו שם בהא דאמר גבי תרומה דחזי לכהן הא הו"ל מוקצה לגבי ישראל והוה מוקצה לכל העולם וכתבו דרק אריה דאיסורא רביע עלה אבל חזי לי' ע"ש ועמ"א סי' ש"ט בסופו ולפ"ז לדעת הטור ביו"ד סי' של"א דבדמאי התרומת מעשר יכול למכרה לכהן וא"צ ליתנו בחנם א"כ שוב הוה בודאי מוקצה דמחוסר ממונא הכהן ולע"ע הוא ביד ישראל ולישראל לא חזי בשום פנים דהוא צריך להפריש ולתתו ליד כהן דתרומה הוה בודאי לכהן ולא שייך מוקצה דלישראל מה דלא חזי הוא מצד ארי' דאיסורא אבל לכהן בודאי חזי אבל בדמאי דלישראל לא חזי והכהן צריך ליתן דמים שפיר הוה מוקצה ולכך קאמר מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' והוה עני וחזי לי' ובודאי לא אקצי' כנלפע"ד. ואגב אומר במה שחידש הקצה"ח סימן ע"ר שהפקר כ"ז שלא זכה בו אדם הוה שלו עדיין רק דאינו ברשותו מקרי אבל של בעלים עדיין ע"כ לפ"ז לפמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שי"ט וכ"כ בקצה"ח דקדושת הגוף אף בדבר שא"ב חייל כל שהוא שלו עדיין ע"ש א"כ יהי' יכול להקדיש עדיין הפקרו וזה לא שמענו וגם לקדש בו אשה דהיא בודאי קדושת הגוף יהי' יכול להקדיש ולקדש בו אשה וזה לא שמענו ואדרבא המקדש בחיטי קורדנייתא בשש שעות אין חוששין לקידושיו והרי חמץ משש שעות ולמעלה הוא מתורת הפקר דביטול הוא מטעם הפקר וא"כ מהראוי שיהי' יכול להקדיש וא"ל דעכ"פ הוה כהפקר ב"ד ולכ"ע הוה קנין כמ"ש בקצה"ח דז"א דבאמת אינו רק דרבנן דהיא חיטי קורדנייתא ורק שרבנן הפקירו ממונו מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש רש"י בפסחים דף וא"ו והרי בדבר שהוא עדיין תחת ידו לא שייך הפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב וכמ"ש בזה ואף אם נדחוק דכל דרבנן אסרו שוב הוה הפקר ב"ד ונעשה הפקר קנין ויצא מרשותו מ"מ יקשה בהא דאמרו שם ונבטלי' בשש ומשני כיון דרבנן אסרוהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל וקשה הא אדרבא באמת מצד עצמו הפקר אינו עושה קנין רק שכל שרבנן אסרוהו נעשה הפקר ב"ד עכ"פ ע"י מה נעשה קנין ע"י שביטלו והפקירו ולמה לא מצי לבטלו בעת ההוא דכל שלא מבטלו באמת התורה עשאו כאלו ברשותו ומה"ט כתב הקצה"ח שם דאף ברשותו מקרי וא"כ מכ"ש דיכול להפקירו וע"כ צ"ל דכל שהפקירו אם מעצמו או שרבנן הפקירו נפקע הקנין ונעשה קנין עי"ז ולכך ל"ש דאינו ברשותו מקרי: