שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן כ״ח (ג׳)

והנה במ"ש הר"ש שם דמיגו לאחר כ"ד לא מהימן והיינו דהוה כמיגו למפרע וכתב הש"ך ראיה מהא דאמרו אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת ופריך והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומה קושיא והא יש לה מגו דאי בעי לא אמרה אשת איש הייתי וע"כ דלא שייך מגו. ע"ז שאל אותי הרב החריף מוה' יעקב יוסף ווילער נ"י ביום ד' חיי שנת תרכ"ט דמה קושיא והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא הוא מתורת נדר וכמ"ש המהרי"ט וא"כ מה בכך שיש לה מיגו והא מכל מקום אסרה עצמה וא"כ גם כשאמת הוא שהיא פנויה מ"מ הא אסרה עצמה וחל הנדר אף ששקרה והיא קושיא גדולה. והשבתי דהו"ל נדר ופתחו עמו דלא היה חלות להנדר דאי בעי היתה יכולה לומר פנויה אני וא"כ לא חל הנדר כלל. אמנם אחר העיון אמרתי דבלא"ה לא קשה קושיתו דהרי אם הי' הקידושין בלי עדים אף ששניהם מודים אין נאמנים וא"כ גם שאמרה שאשת איש אני אם היה נודע לו בבירור שלא היה עדים ודאי לא חל הקידושין וממילא מפקע נדרה וא"כ כל שיש לה מיגו ומהמנינן לה שלא נתקדשה והיא פנויה א"כ ממילא לא אסרה על עצמה דהרי היא אמרה שא"א אני והרי גם אם קדשה שלא בעדים לא היה חל הנדר כלל וא"כ שוב מותרת ולא שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא וע"כ דלא שייך מגו ואם כן שוב נאמנת שאשת איש היתה ונתקדשה בעדים ושפיר פריך והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. והנה בהא דאמרו אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו ונסתפקו התוס' אם הפירוש דנסתפק שמא לא מועיל אמתלא או דהפירוש אי צריכה אמתלא והקשה המהרש"א על שני הפירושים דלמה לא פשיט מאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא או שצריכה אמתלא ע"ש וכבר כתבתי בזה דברים רבים וכעת אני אומר ע"פ מ"ש המהרי"ט בראשונות דהיאך שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא היא משועבדת לו ע"ש והנה זה שייך באמרה טמאה אני דמשועבדת לבעל ולכך שפיר מבעיא ליה אי צריכה אמתלא כלל אבל בפנויה אני דאמרה אשת איש אני ולא פרטה בשם הבעל דלא שייך משועבדת ונתיישב לפירוש השני אי צריכה אמתלא אבל באמת השעה"מ כתב בפ"ט מאישות דאם נימא דהוא מתורת נאמנות בע"ד כמאה עדים א"כ כל שהיא משועבדת לא מהמנה אבל אם הוא מתורת נדר מה בכך שהיא משועבדת מכל מקום על עצמה היא אסורה ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שחידש הצמח צדק די"ל דאמתלא אינה צריכה רק לגבי אחרים אבל לעצמה א"צ אמתלא והח"ץ ז"ל סי' מ"ד משיג עליו. ולפמ"ש תלוי בזה דאם הוא מתורת נאמנות א"כ לגבי עצמו כל שיודע שהוא שקר לא שייך נאמנות אבל אם היא מתורת נדר גם לעצמו צריכה התרה ובזה יש ליישב קושית הח"ץ שם ע"ש ודו"ק. ולפ"ז יש לומר בנדה דהתורה נתן לה נאמנות ומה"ט כתב הרמב"ן ריש גיטין בחידושיו דמש"ה נאמנת גם לגבי בעל כיון דלא משכחת זה בלי זה אם כן יש לומר דבפנויה אני מועיל אמתלא דכל שנתנה אמתלא לא חל הנדר דהוה נדר ופתחו עמו אבל בנדה דמתורת נאמנות היא א"כ מה מועיל אמתלא סוף סוף הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומתוך שנאמנת לגבי עצמה נאמנת לגבי הבעל וא"ל דהיא יודעת האמת דסוף סוף הבעל לא ידע וכבר נאמנת שהתורה האמינה ואיך שייך אמתלא ביה כנלפענ"ד ודו"ק. וראיתי בשו"ת גוא"י שהוא והגאון מהר"מ מבראד והרב מזלאטשוב ז"ל פלפלו בזה בענין מגו ולא זכרו דברי הש"ך דלא שייך כאן מגו דהוה מגו למפרע וע"ז כתבו דמגו מועיל אף דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא וכבר כתבתי דזה אי אפשר כמו שמוכח מהש"ך הנ"ל: