שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן כ״ד

הנה התוס' בע"ז דף ע"א הקשו לר"י דס"ל מעות קונה במתנה ובמציאה במה יקנה דליכא כסף וכתב דאם לא שייך כסף אז משיכה קונה ובדף ע"ב הקשו דא"כ גבי גזל דליכא כסף יקנה במשיכה וכתבו דשאני מתנה ומציאה דבהיתירא אתי לידיה ע"ש והנה ממתנה לפענ"ד לא זכיתי להבין דהרי כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי דמה שמחזיק לו טובה חשוב כמשתכר וא"כ ממילא במתנה דאי לאו דעביד ליה ניחותא לא הוה יהיב ליה א"כ מה לי שלקח מעות או הנאה ששוה כסף וא"כ הו"ל ככסף דעכ"פ אותה הנאה שוה פרוטה ועיין ברמב"ן וריטב"א בגיטין דף ל"ח שכתבו גבי ר"א דשחרר עבדו דאף דשייך לא תחנם כאן כיון שעושה לטובתו כדי שיהי' לו מנין לא חשוב חנם דקבלת טובה חשוב כסף ועיין מג"א סי' צ' וא"כ חשוב ככסף. שוב נזכרתי שכן אמרו בהדיא במגלה דף כ"ו דאית ליה לחד דמתנה הוה כמכר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה קיהיב ליה הלכך הו"ל כמכר אברא דבב"מ דף ט"ז נחלקו גם כן ר"א ורבינא ושם אמרו דמ"ד מתנה כמכר אי לאו דארצי קמיה לא הוה יהיב ליה ולא אמרו כדאמרו במגלה דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה. אמנם נראה לענין שיתחייב אי חזר וקנה להחזיר לו לא שייך לומר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא קיהיב ליה דניהו דאותה הנאה שהי' לו שו"פ יתחייב לקיים באמונתו להחזיר לו אח"כ דזה בודאי כיון דעכ"פ לא הגיע לו מעות אינו שוה כ"כ הנאה שיתחייב לקיים באמונתו ע"כ לומר הטעם דאי לאו דארצי קמיה דמה שהי' לו הנאה בשעה שנתן לו אינו כדאי שיתחייב אח"כ וז"ב ופשוט: