שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קל״ב (ד׳)

ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמר אביי חדא דר"מ ורבי יהודה הלכה כר' יהודה ועוד ב"ש וב"ה הלכה כב"ה ואמר עולא הלכה כר"י ואמר מר עוקבא לי התיר ר"ח לשאת לאחר ט"ו חדשים ולכאורה יקשה למה הרבה כל כך דברים וגם למה הקדים דהלכה כרבי יהודה מב"ה הא ב"ש במקום ב"ה בודאי אינה משנה משא"כ ר' מאיר לגבי ר' יהודה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דמב"ה אינו ראיה דהוי אמינא בשיעור הנקה הוא דסגי לב"ה בחמשה עשר חדש אבל לא לענין מניקת חברו ולכך הקדים דר"מ ור"י הלכה כר"י והם נחלקו לענין מניקת חברו ולכך הוצרך להביא הך דעולא דבאמת ר"נ משמיה דשמואל ס"ל הלכה כר"מ בגזירותיו ולכך הוצרך להביא דהלכה כר"י והיינו משום דפליגי במחלוקת ב"ש וב"ה ושם לאו לענין גזירה אתשיל וכל דלא משתעבדא שוב אינה בכלל מניקת חברו ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי מה הביא מהך דמר עוקבא דר"ח התיר לו לשאת לאחר חמשה עשר חודש ולמה לא התיר לו אם יתן תיכף למניקת ואף דגם בנתנה למניקת אוסר ר"נ דזה אינו דהא לבי ריש גלותא שרי ר"נ ומטעם דלא הדרי בהו והיינו כמ"ש הפוסקים דמתיראים לחזור בהם מפני אימת ריש גלותא והרי מר עוקבא היה ג"כ נשיא ועיין מ"ק דף ט"ז וא"כ מתיראין מלפניו ולמה לא נתן למניקת ואולי ריש גלותא שאני וצ"ע. עכ"פ מדוקדק מ"ש מר עוקבא לי התיר ר"ח לאחר חמשה עשר חדש והיינו שאף לו לא התיר רק לאחר ט"ו חדש. ובלא"ה אני תמה דכיון דרב ושמואל דהי' אחרי כל התנאים ואמרו דצריכה להמתין כ"ד חדש א"כ הכריעו כר"מ ופשיטא דמאן ספין ומאן רקיע להכריע נגדם וע"כ לא אמרינן דכדאי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק רק כשהש"ס לא פסק הלכתא אבל כל שרב ושמואל הכריעו דהלכה כר"מ פשיטא דקי"ל כוותיה והרי גם אביי חזר בו לאחר ששמע דרב ושמואל פסקו כר"מ ועיין בשו"ת הרד"ך שם דכתב כן להדיא דבכהאי גוונא דאתמר הלכתא בהדיא כמאן דמחמיר אף במילי דרבנן הלכה כמותו והביא דברי הש"ס בנדה דף ח' דאמרו כן ומכ"ש בזה דרב ושמואל אמרו כן ותדע דהרי קשה על אביי ורב יוסף דאהדריה לאביי מהך דרב ושמואל ואביי רהיט בתריה תלתא פרסי בחלא ולא אדרכיה ואמר אביי דלא מסתייע מלתא ואמאי טרחו כולי האי והרי אין לך שעת הדחק גדול מזה דכבר הורה לו אביי כן והיה לו לסמוך על ר"י וכל הנך גדולים שפסקו כר"י וכב"ה וגנאי הוא לת"ח שיחזור מדבריו וע"כ דכל דרב ושמואל אמרו הלכה כדברי ר"מ פשיטא דאין מקום להכריע אף בשעת הדחק דלא כרב ושמואל וז"ב. וראיתי ברא"ש פרק החולץ אות ד' שהר"י מאורליינש הביא ראיה שאם כבר קידש מניקת שלא להצריך גט מהך דאביי שהתיר לארוס לקדש וחזר בו ומנע מלשאנה ואפ"ה לא הצריכו לגרש ואני תמה דכפי הנראה היה לו גירסא אחרת דהא בש"ס מבואר דרהיט אחריו ולא אדרכיה ואם השיגוהו אולי היה מצריכו לגרש וצ"ע. וכפי הנראה כוונו דבאמת זה היה אריסי' של אביי ומסתמא היה רגיל אצלו ורק שרהט אחריו להשיגו שלא יארוס ולא השיגוהו וע"ז הקשה דאכתי למה לא נזכר שהצריכו לגרש ובשלמא מה דלא נזכר שמנע מלשאנה זה פשיטא דהרי הוא א"ל בפירוש שהתירו לארס כדאמר לו כ"ש מר דלארס וא"כ אם היה עובר ונשאה ודאי צריך לגרש וע"כ דלא נשאה ולא גרשה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית המלמ"ל פי"א מה"ג הלכה כ"ח דלשיטת הא"ז דאם נשא בשוגג אין צריך להוציא וא"כ שם אין לך שוגג גדול מזה שזה נתלה בדברי אביי ולמה יצטרך לגרש ולפמ"ש יש לומר דזה דוקא אם היה שוגג גמור אבל מי שהוא שוגג בדין וטעה לא נקרא שוגג וכמ"ש התה"ד סי' רט"ז ולפ"ז שם דכפי הנראה אריסיה היה וידע הדין שהרי א"ל דהלכה כר"י והביא לו כל הנך דהתירו וסיים לו כ"ש דאת לארס אלמא דת"ח היה ובכה"ג לא שייך שוגג דהיה ת"ח רק שנסתפק כמאן קי"ל וכל כה"ג לא מקרי שוגג וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי שכבר היה לעולמים שהגאון אבד"ק זאמישטש והגאון אבד"ק בוטשאטש בספרו נטע שעשועים סי' נ"ד האריך ג"כ לחלוק על הפ"י וע"כ חלילה לסמוך על זה וגם מ"ש לצרף דברי הש"י אינו לפני אבל ראיתי שמובא דברי הש"י בשו"ת נטע שעשועים שם ובסי' נ"ה וצווחו כולם ככרוכיא שדברי הש"י במחכת"ה אין להם מקום כלל וע"כ קשה מאוד לסמוך ע"ז. אמנם מפני כי נכמרו רחמי על האשה האומללה הלז שכפי מכתבם היא קשת רוח ומרת נפש ואין לה במה לפרנס ולכלכל לחם לפי הטף ע"כ אמרתי לחפש לה זכות דהנה זקני הגאון הח"ץ ז"ל בסי' ס"ד ס"ה ס"ו האריך דכל שחלבה ארסיי ואי אפשר לה להניק בכה"ג אינה בכלל מניקת חברו ומותרת להנשא ואף דשם מיירי שלא שמה דד בפי התינוק תיכף במות בעלה וכאן כפי הנראה היתה מניקה רק שנתגבר עליה החולאת עד שצוו עליה הרופאים שלא תניק וא"כ הו"ל כפסק חלבה וצמקו דדיה אחר מות בעלה דאסורה ומטעם שכבר נכנסה בגדר מניקת חברו וכמ"ש בשו"ת הח"ץ שם מכל מקום נראה כיון דהרופאים הגידו לה שלא תניק שיוכל להיות לה סכנה א"כ שוב אף אם היתה רוצית להניק היתה אסורה מפני פקוח נפש ואנן לא שבקינן לה וא"כ שוב לא שייך שם מניקת חברו דהא אינה משועבדת להניק ואינה רשאית לסכן עצמה וכאן לא שייך החשש דכל אחת תתחכם לעבור על גזירת חז"ל ולא תשים דדה ותפסק חלבה דהא באמת כאן חלתה חולאת גדולה עד שהיתה נטויה למות ושפטו הרופאים שלא תניק וא"כ פשיטא דלא שייך שום חשש דכל שאין תועלת להולד בחלבה שאסורה להניק אין גדר מניקת חברו עליה והמעיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל שם ימצא דבכגון זה שרי ובחידושי אמרתי בזה להוסיף דברים דהנה באמת לכאורה קשה לפמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז ד"ה שלא דנימא בכל הלוקח מקח ואירע אונס נימא דאדעתא דהכי לא זבין וכתבו דכיון דיש דעת אחרת המקנה דאינו מקנה לדעתו של הקונה והוא מקנה בסתם ע"ש ולפ"ז כאן שחלבה ארסיי או שסכנה לה להניק א"כ נימא דאדעתא דהכי לא הקנתה עצמה ולא נתקדשה שתהא משועבדת להניק אחר מות בעלה ולסכן נפשה ואף דבאשה אמרו בב"ק דף ק"י דטב למיתב טן דו ולא שייך אדעתא דהכי לא הקנתה נפשה היינו במקום דאין חשש סכנה עכ"פ (וצ"ל דהך מוכת שחין דמיירי שם הוא במקום שאינו רק שמסריח אבל ליכא סכנה ועיין בשו"ת מזרחי ח"ב המכונה מים עמוקים סי' י"ט) אבל במקום דיש סכנה איך שייך לומר דטב למיתב טן דו במקום שיגיע לה סכנה וגם בחיי הבעל אם היה לה סכנה לא היתה משועבדת להניק ואם נכפה אותה להניק פשיטא דשייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וא"כ שוב אינה בכלל מניקת חברו וצ"ל דהא יש דעת בעל דקדשה בכל אופן וא"כ לפ"ז לפמ"ש התוס' בכתובות שם דמש"ה פריך מיבמה שנפלה לפני מוכת שחין דכאן לא שייך דאיכא דעת אחרת המקנה דהא לא אכפת ליה לבעל כל שכבר מת א"כ דבכהאי גוונא שהיא אסורה להניק לאחר מיתת בעלה ויש לה סכנה לאחר מיתת בעלה בכה"ג שוב לא שייך דעת הבעל דלאחר מיתה לא אכפת לן ואף אם נימא דש"ה שנפלה לפני אחיו ומה נ"מ ליה בזה אם תפול לפני אחיו או שתנשא לאחר משא"כ במניקת חברו דאכפת ליה דחושש לטובת ילדיו שתצטרך להניק דזה אינו דהא כל שאסורה להניק מה נ"מ לבעל אם תמתין ולא תנשא ובפרט כאן שאדרבא לטובת יתומי' היא דורשת שהיא עניה ועוללים שאלו לחם ופורש אין להם ואם תנשא לבעל יפרנס אותם למה יקפיד ע"ז כנלפענ"ד ועכ"פ זה לפענ"ד ברור דבכה"ג שהיה לה סכנה ונפסק מעליה שם מניקת חבירו ועי"כ פסק חלבה וכבר גמלתה הולד אף שכפי הנראה מלשון השאלה היתה אח"כ יכולה להניק ולא היה לה סכנה לולא שכבר פסק חלבה מ"מ כל שבא מחמת החולאת ואז היתה בחשש סכנה כאשר באמת נתנתו למניקת אף שהיתה בתכלית העניות וכבר נפסק שם מניקת מעליה בהאי גוונא ודאי שרי ועיין בספר בני אהובה להגאון התומים בתשובתו להגאון מוהר"ע איגר ז"ל נראה ג"כ דכל שאי אפשר להניק מפני חשש סכנה אינה בכלל מניקת חברו כיון דאין תועלת במה שתמתין כל שאסורה להניק ולא מחמתה בא לה העיכוב ולא נתכוונה להסיר מעליה תואר מניקת וגדרו ע"כ נראה לפענ"ד ברור דבכהאי גוונא מותרת להנשא ובפרט שכבר עברו עשרים חדשים. אמנם בכ"ז מיראי הוראה אנכי בפרט בדבר חמור כזה שאף שהיא רק מד"ס וגזירה לגזירה בכ"ז החמירו הקדמונים מאד ע"כ לבי נוקפי וע"כ ישאלו עוד גדול אחד ושמתי עיני על הרב הגאון החסיד אבד"ק פשווערסק אשר כעת הוא ברישא בצירוף הרב הגאון אבד"ק טארני ואם הם יצטרפו בהדי מטינא שיבא ובלבד שיעיינו בדבר ולא יסמכו עלי בלבד ואם לא יסכימו אז דברי בטלים ומבוטלים. אחר זמן רב מצאתי בחלופי המנהגים שבין א"י לבבל הנדפס סוף יש"ש על ב"ק שם אמר אות ג' בא"י אין משיאין את המניקת שמת בנה עד שתמתין עשרים וארבעה חדשים בבבל משיאין בתוך כ"ד חדשים וצ"ע דבמת בנה נמצא מחלוקת בין אמוראי בכתובות דף סמ"ך אבל גם בבבל נחלקו ופסקינן דמת מותר ואולי הך מת ט"ס והיינו מה דרצו להתיר בט"ו חדשים בבבל וגם זה צ"ע דלא קי"ל כן ואביי חזר בו וכמ"ש וע"כ הדברים נראין דדוקא במת נחלקו ב"ב לבני א"י והיינו מה דפסקינן בתלמודא דידן דמת מותר: