שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קל״א (ו׳)

והנה הוגד לי בעש"ק בא ה' שבט תרי"ז מה שנשאל הרב הדיין מוהר"פ קארפ שהיה כלי של חלב ספק בן יומו ובשלו בו בשר עוף אח"כ לקחו אותו בשר עוף ובשלו עם בשר בהמה וע"ז אמר דלכאורה אותו בשר עוף לא נאסר בתחלה דהו"ל ספק דרבנן דבשר עוף בחלב אינו רק דרבנן וספיקא דרבנן לקולא מיהו אח"כ כשלקחו בשר עוף ובשלו אח"כ עם בשר בהמה שוב נתעורר ספק תורה וע"ז אמר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא דלעוף הוה מותר ורק אח"כ הבשר בהמה נאסר והו"ל נ"ט בר נ"ט ואמרתי דזה טעות דאם נחזיק בנ"ט בר נ"ט והיינו שהיה ב"י דהא לגבי בשר בהמה הוה ספק תורה שוב אין כאן נ"ט בר נ"ט דהא אם היה ב"י נאסר גם העוף. ולכאורה רציתי לומר דכיון דלגבי בשר עוף אנו אומרים דהוא אב"י א"כ שוב גרע מנ"ט בר נ"ט וכעין שכתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"א לענין קיבה בחלב קרוש דחשוב כפירשא בעלמא אבל זה אינו דשם שאני דהחלב הקרוש ואין כח בפירשא לקבל טעם גמור ושיתנה לתוך חלב גמור נ"ט אבל כאן כל שלגבי בשר בהמה אמרינן דאסור משום דחוששין שמא היה הכלי ב"י ושוב אסור ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דלגבי הבשר בהמה מחזיקין שהוא ב"י שוב גם לגבי בשר עוף מחזיקין כן דהא הוה זלזול לדרבנן כמ"ש מהר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד לענין ברכה רביעית ואין לומר דכאן לא בא בבת אחת דזה אינו דאדרבא כאן יש זלזול טפי דבתחלה הקלנו ואמרנו שאינו ב"י לפי שהיה ספק דרבנן ואח"כ נאסר הבשר בהמה בשביל שהוא ספק ב"י ואין לך מזלזל יותר מזה דמה שכבר החזקנו בהיתר נימא כעת שהוא אסור וגם מחזי כחוכא ואטלולא ועיין בחידושי רשב"א ריש נדה וגם גוף הספק אולי היא ב"י הוה ספק חסרון ידיעה ויוכל להיות שיתברר ע"כ נראה דהדבר ברור שהיא טריפה ודו"ק. ודרך אגב ארשום במה שהאריך המהרש"ל להשיג על הרשב"א בש"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ב והט"ז יישב דברי הרשב"א וסתם דבריו. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בא"מ כל הטעם דאסרינן עד ששים משום שטועמין האיסור ולפ"ז כל שנתערב במינו ובשאינו מינו א"כ ע"י שנתערב במינו ובטל ברוב מה"ת א"כ אף שאח"כ יוצא לאינו מינו לא טועמין בו טעם איסור שהרי גם המינו של היתר שרבה עליו נו"ט באינו מינו וא"כ מרגישין טעם היתר דהמב"מ בטל מן התורה ולא מרגישין באינו מינו טעם האיסור שהרי גם ההיתר יש לו טעם זה וזה מותר וא"כ שוב אין לחוש רק שמא המינו של איסור לא נתפשט במינו רק באינו מינו לבד וע"ז אמרינן סליק דהיינו כמו לר"י דמין במינו במשהו ובשאינו מינו בששים ואמרינן סליק והוה כאילו נפל לא"מ עם המינו ביחד עכ"פ ולא חשבינן שנפל המינו במינו לבד ואוסר במשהו רק כאילו נסתלק המינו ה"ה להיפך אמרינן דנפל רק למינו בלבד ואח"כ נתפשט לאינו מינו ושוב מותר דאין מרגיש האיסור של המינו דגם ההיתר יש לו טעם זה ודו"ק היטב. והנה בחולין דף צ"ז אמרו מריש הוה קשיא לי קדרה שבשלה בה בשר וכו' כד שמענא להא דאר"י לטעמיה קפילא ארמאה וכו' ותמה בכו"פ דמה ראיה דשם הוה טעם כעיקר דרבנן משא"כ בבשר בחלב. והנראה דהנה הקשה תלמידי החריף מוה' שמואל ביק נ"י דלשיטת הנוב"י דציר דגים אף בבישול אינו רק דרבנן וא"כ מה ראיה מכלכית באלפס לשאר איסורים ואמרתי בזה דהכי כוונת הש"ס דניהו דאינו רק דרבנן הא כל הטעם דהוא דרבנן בשביל דאינו רק זיעה בעלמא וא"כ אם בזה שאינו רק זיעה ולא טעם גמור יוכל קפילא ארמאה להרגיש וכ"ש בטעם גמור דודאי יוכל נהרגיש ומעתה מיושב גם קושית הכו"פ דניהו דהוא דרבנן מכל מקום אינו הרגשה גמורה ודו"ק ובפשיטות יש לומר דכילכית באלפס הי' גוף איסור נמחה וא"כ זהו איסור דאורייתא וגם לפמ"ש במק"א דכילכית עם בשר הוי סכנה ואפ"ה סמכינן על קפילא ועיין בסי' קט"ז בט"ז ונקודות הכסף וכ"ש בבשר בחלב ודו"ק היטב: