שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ח (ב׳)

והנה מדי דברי בסוגיא דריש פרק המפקיד דמקנה לו הכפל אמרתי לרשום מה שראיתי נדפס עלה אחת מחידושי הרב הגאון החסיד מוה' יצחק יעקב האבד"ק פשיסחוו בספר נר ישראל מהרב הצדיק המ"מ ד"ק קאזניטץ והמדפיס מתפאר שם בגוונים שלו שברבני זמנינו אין מי שיפלפל כמותו. ולפענ"ד היא פלפלת כל שהוא. והנה זה יצא ראשונה על מ"ש הרא"ש דדעת הרי"ף דבאומר הריני משלם לא מקני הכפל עד שישבע שבועה שאינו ברשותו דלא סמכה דעתו דסבר שמא יחזור בו ושמא עיניו נתן בו אבל אם שילם ממש קונה הכפל אף שלא נשבע שאינו ברשותו וע"ז תמהו המפרשים במ"ש שלם ורצה לשלם וכתב הוא דבאמת צריך ביאור היאך שייך החשש שמא ענ"ב הא אם נתן עיניו בו לא נגנב וא"כ לא שייך כפל כלל ואם נגנב לא שייך ענ"ב וע"כ צ"ל דמתחלה נתן עיניו בו ואח"כ נגנב ולפ"ז כיון דכל שנתן ע"ב שוב נתחייב באחריות וא"כ נעשה שואל והרי בשואל בדיבורא לא מקני כפל עד שישלם כדאמרו שם. ובאמת שאף שנראה דברי חכמה אבל לפענ"ד אין בו ממש דמ"ש דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואח"כ נגנב הנה לשנא דענ"ב לא הוה ש"י ובאמת אף שנשבע שאינו ברשותו מדרבנן אבל א"צ לשבע שלא שלח בו יד וזה עיקר הריווח שלו כמ"ש הדרישה וגוף דברי הרא"ש פשוטים דאמרינן דלא סמכה דעתו כלל במה שאומר הריני משלם וסובר המפקיד דבאמת לא נגנב ממנו כלל ורק שחושב שישלם בעד הפרה או החפץ ויקח לעצמו החפץ וא"כ לא סמך דעתו שיהיה כפל וא"כ לא קנה כלל והוא מקנה לו אם ירצה לשלם לו וכאן חושב שענ"ב ולא נגנבה לו כלל. הן אמת דהדבר צריך ביאור דהא אמרינן דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה לשלמני קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבתה וא"כ מה נ"מ לו אם ישבע שאינו ברשותו הא כל שלא נגנבה שוב לא רצה להקנות לו ולא קנאו כלל אף שירצה לשלם לו וא"כ ממילא סמכה דעתו דכל שנגנבה ורוצה לשלם מקנה לו הכפל ואם לא נגנב שוב לא הקנה לו. אך באמת הדבר נכון דהכי כוונת הרא"ש דהמפקיד חושב שמא כבר נגנבה וחזרה אליו דהיה טרח ומייתי לה כדאמרו שם גבי מלוה על המשכון דחיישינן שמא טרח ומייתי לה וא"כ אז כבר נקנה לו הגניבה לכשרצה לשלם לו ובאמת כל שהיא כבר בחזרה אינו רוצה להקנות לו ולכך לא סמכה דעתו עד שישבע שאינה ברשותו וזה ברור ופשוט. ומעתה שוב אי אפשר לומר דכל שעיניו נתן בו שוב נתחייב באחריות והוה כשואל דזה אינו דעד שנגנב לא הוה כשואל וא"כ באמת בדיבורא מקנה לו כפל וא"כ שפיר אף בלא שלם לא היה צריך לשבע ובלא"ה לא מסתבר לי כלל דיהיה סברא דאף שרצה לשלוח בו יד ושלח בו יד ירצה להקנות לו הכפל ועיין ברא"ש דחידש בהדיא דמה דחיישינן שמא עיניו נתן בו לא הוה ש"י כלל ועיין בטור וש"ע סי' רצ"ה וע"כ אין לדבריו מקום גם מ"ש על דברת הרמב"ם דהמפקיד אצל חבירו בהמה ואמר הריני משלם ואיני נשבע נמצא הגנב משלם הכפל לשומר חזרה הבהמה עצמה חזרה לנפקד היא וגזותיה וולדותיה והקשה למה נקבל באמר הריני משלם וע"ז אמר דבאמת צריך ביאור למה יהיה הכפל לשומר הא מבואר באמר לו המוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור הלוקח לאכול פירות דאם יחזור לו הבית נמצא זה אוכל שכר מעותיו לפ"ז גם כאן כיון דחזרה הבהמה לבעלים א"כ הכפל שלוקח הוא בעד שכר ששילם המעות וא"כ שכר מעותיו עומד ונוטל. אך לפמ"ש התוס' דאם גם בלא ההלואה היה משאילו ל"ח ריבית ע"ש בתוס' דף ס"ה וא"כ גם כאן גם כשאמר שישלים ג"כ הכפל של השומר אף שלא נתן עוד המעות וממילא גם כששילם לא שייך שכר מעותיו הוא נוטל ולכך הוצרך הרמב"ם להשמיענו הדין בלא שלם כדי שיהיה נכון הדין וגם בשישלם לא יהיה שייך רבית ע"ש. והנה דבריו לא נהירין דאם קושייתו קושיא התירוץ שתירץ אינו כלום דלא דמי למ"ש התוס' דשם אף בלי שום הלואה היה משאילו לא חשיב רבית אבל כאן באמת גם בלא שילם בהאי הנאה דלא אטרחיה לב"ד הוה כשילם ממש וסמכה דעתו וא"כ גם זה מחשב ריבית וא"כ כל ששילם באמת איך שייך לומר דאף בלי ששילם היה ג"כ מקנה לו כפל וזה אינו דלא היה מקנה לו הכפל רק אם יאמר ששילם וניהו דלא הקפיד על הזמן באיזה זמן ישלם אבל מכל מקום כל שלא אמר לו לשלם לא היה מקנה לו הכפל הרי שנוטל שכר מעותיו. וקושיתו ג"כ אין לו מקום כלל דמה ענין רבית לכאן והא הריבית הוא לוקח מיד הגנב ואינו בא מיד המפקיד והמפקיד נטל מעותיו ואף שהיה יכול להיות לו רבית והיינו אם לא היה מקנה לו הכפל אבל הוא כבר הקנה לו המעות ולא שייך ריבית כאן וגם גוף הדבר ל"ש שכר מעותיו הוא נוטל והרי השומר באמת היה יכול לפטור עצמו מהמפקיד בשבועה והלך ונתן מעותיו למען יהיה לו הכפל וא"כ הוה כקונה דבר בעד מעות ומה רבית שייך בזה ובפרט ברבית כזה שהוה דבר שלא בא לעולם ופשיטא דבכה"ג לא שייך שכר מעותיו הוא נוטל דרך כלל כל דבריו אינן אלא מן השפה ולחוץ לא בעומק הדברים: