שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ז (ג׳)

והנה לפמ"ש המהרי"ט הטעם דלכך לא קנה המקום כיון דלא יחד לו המקום ובזה יש לי מקום לפרש דברי הש"ס שם דייחד לו ביתו אינו זקוק לבער וליישב קושית התוס' דמה אריא יחד אפילו לא יחד נמי דהלא יחד אינו עובר וכמ"ש אך באמת חמץ שאני דכתיב לא ימצא וזהו דנפקא ליה מלא ימצא ודו"ק כי קצרתי. ובזה הן נסתר מחמתו ראיית מעלתו מהא דאמרו בגיטין דף ע"ח מקום חיקה קנויה מקום קלתה קנוי לה משום דשם כל שאינו מועיל להגט זולת בשיקנה לה המקום א"כ ממילא נקנה לה המקום. אברא דלפ"ז עדיין קשה הא לדברי הש"ך סי' ר"ב לא מועיל כשיקנה לה הגט והחצר ביחד אמנם באמת הדבר אי אפשר לומר דהא אמרו גיטה וחצרה באין כאחד. אמנם כבר הארכתי בזה בתשובה ליישב דשאני גט דא"צ שתקנה הגט רק שיתן לה הגט ושפיר באו כאחד והארכתי בזה וה"ה בזה. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה מקום ודו"ק מיהו בלא"ה ל"ק משם דשם אמרו דבעל אינו מקפיד על מקום חיקה וקלתה וא"כ נקנה לה לכל השימושים ובזה מודה המהרי"ט ודו"ק וע"כ נראה ברור דבזה גם המהרי"ט מודה וא"כ דברי מעלתו שפסק לזכות את שמעון נכונים ומטעם שכתבתי ודו"ק היטב. והנה מעלתו הקשה בהך דמשכונו של גר ביד ישראל דאמרינן דזה זכה כנגד מעותיו וקשה הא המשכון קנה מקומו להגר ובמה נפקע קנין המקום ומה פריך הש"ס ותקנה לו חצרו וע"כ צ"ל דמיד כשמת הגר נפקע שעבוד המשכון להגר גם מקומו נפקע וע"ז הקשה דלשיטת הש"ך דחצרו ומתנתו באים כאחד ל"מ קשה אף בכה"ג לא מועיל ובשלמא לשיטת התוס' דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ניחא משא"כ לשיטת המהר"ם הובא במחנה אפרים הלכות קנין חצר קשה וע"כ גם הש"ך מודה דכל דהיה חצרו מקודם נקנה להבעלים למפרע ולא מקרי גטו וידו באין כאחד ובזה יישב גם דברי המהרי"ט שכתב דקנייתו ורשותו באים כאחת וקשה מדברי הש"ך וע"כ כמ"ש דבכה"ג לא שייך קנייתו ורשותו באים כאחת. הנה גוף הסברא כיון מעלתו לדעתי דבכה"ג לא שייך חצרו ומתנתו באים כאחת ובזה ישבתי לנכון מ"ש הקצה"ח והמח"א להקשות על הש"ך מהא דאמרו ריש פרק הזורק גטו וידו באין כאחת ולפמ"ש אתי שפיר דהעבד או האשה היה להם יד מקודם ואח"כ נשתעבדו להאדון והבעל וכל שנסתלק רשות האדון ממילא נשאר כמו שהיה והארכתי בזה בתשובה ואפס קצה כתבתי להרב החריף מו"ה וואלף סאנדהויז נ"י זה כשבועות שתים ואעתיק לו מ"ש בגליון הש"ע אשר לי בחו"מ סי' ע"ב סמ"א במשכונו של כותי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הכותי יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר על החוב והש"ך ס"ק קס"ג תמה דאין מקום ספק כלל דהשתא כשהמשכון בחצר המלוה שאינה משתמרת אם קדם וזכה בו אחר קנה יותר משכנגד מעותיו אף שלא הפקידו המלוה כלל ועדיין הוא בחצרו כ"ש הכא שמתחלה הוא אצל שמעון וכתבתי על הגליון בזה"ל לדעתי הספק היא דלדעת הרשב"ם בב"ב דף פ"ה רשות הנפקד שהפקדון מונח בתוכו קנוי להמפקיד וא"כ שוב לא זכה הנפקד דאף דהנכרי מת אבל המקום נקנה לראובן לענין שווי חובו שיש לראובן על אותו המשכון וא"כ לא מצי זכי שמעון דהא לא הוה חצרו ולדעתי אף המהרי"ט שחלק על הרשב"ם יודה בזה עכ"ל בגליון שם ושם כתבתי בקצרה אבל הדבר ברור לפענ"ד דהא אדרבא במות הגר בודאי המשכון שייך יותר לראובן ונקנה לו מקומו וא"כ היאך מצי שמעון לזכות ומ"ש שגם המהרי"ט יודה בזה כוונתי דלפמ"ש המהרי"ט בטעם הדבר דהוא משום דקנייתו ורשותו באים כאחת א"כ זהו שם כשנפקע לגמרי הקנין אבל כאן כיון שכנגד מעותיו היא עדיין נקנה לראובן א"כ המקום עדיין שלו לענין כנגד מעותיו ממילא שוב לא מצי שמעון לזכות בו וז"ב מאוד וכעת ראיתי ביש"ש פרק הפרה סי' ק' שרמז הש"ך וראיתי כי גם היא מתקשה על הדין הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר. ומה מאוד מדוקדק לשון המרדכי שכתב או דלמא כיון שמכח ראובן תופסו לא קנה שמעון והקשה ביש"ש מה שייך כחו של ראובן הלא הוא בחצרו של שמעון ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכנגד מעותיו הוא נקנה המקום לראובן וא"כ נעשה מקומו של ראובן ואיך נקנה לשמעון והרי הוא תופסו מכח ראובן וז"ב כשמש. ובאמת גוף קושייתו דהחצר היא של המפקיד ל"ק לפענ"ד דמשכון שאני מפקדון דפקדון כל שקבלו ראובן נקנה לו המקום משא"כ משכון לאיזה צורך נקנה לראובן המקום והרי הוא חייב באחריות של המשכון אבל כ"ז במשכון משא"כ בהך דסי"א בש"ע דראובן הפקיד ביד שמעון משכונו של גוי פשיטא דנקנה לו המקום וז"ב. אמנם על מעלתו תמהני שאחרי שכתב לחלק דהיכא דהיה כבר חצרו ל"ש דבא כאחד א"כ למה נדחק אח"כ ליישב קושית הקצה"ח על הש"ך הא לפמ"ש ל"ק: