שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ז

שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג חריף ושנון חכם וסופר מוה' אהרן שמואל ראבין נ"י. מכתבו הגיעני ונפשו בשאלתו והנה נודע למעלתו טרדותי כי רבו ואני שאול לתלמידים גם אני שאול לאשר אותי יום יום ידרושון וע"כ לא אוכל להיות מאריך בפלפולים רק לכתוב אומר הבא מן החדש והנה שאלתו בראובן ששכר בית מלוי על חמשה שנים ונתן ראובן בכתב לשמעון שכל משך ימי שכירותו יש רשות לשמעון להניח תבואתו בהשפאכלערס אשר יש באותו בית וכן עשה שמעון כ"פ אח"כ הפקיד שמעון בביתו שני מאות כור דגן וראובן נסע למדינת הגר אודות מסחר היין והלכו בני ראובן וקנו את הדגן משמעון להניחו עד שיתייקר השער והמה נתנו לשמעון סכום המעות עבור הדגן והתנו עם שמעון שהוא יוליך את התבואה על הוצאתם מבית אביהם לביתם להיות כי שמעון מוחזק קצת לשקר במו"מ ולהיות כי המה בני אוריין אמרו לו לפי שידעו שמעות אינם קונות ע"כ רצונם שיוליך התבואה לביתם למען לא יוכל לחזור וכן קיבל ע"ז שמעון בפירוש כי אמר שרצונו להקנות להם באופן המועיל ונתעכב הדבר כמה שבועות מחמת כי לא היה להם פנאי לקבל התבואה אח"כ הלך שמעון ומכר בערמה התבואה ללוי ולקח התבואה מבית ראובן באמרו שיוליכם לבני ראובן והוליכם לבית לוי ובהתוודע הדבר לבני ראובן באו עמו לדין ויצא הדבר בפס"ד מהבד"צ ששמעון מחוייב לקבל מי שפרע והתבואה שייך ללוי והנה עתה נתוודע שבנתים בין המכירה הראשונה להשניה נהרג ראובן בעוה"ר במדינת הגר ועתה טוענים ב"ר כי מעת שמת ראובן נפל בית ראובן לירושה לפניהם כל ימי משך השכירות ממילא קנה להם החצר התבואה אחרי שהיתה בחצירם וחצירם זכתה להם שלא מדעתם אחרי שכ"פ אמר שמעון שדעתו להקנות להם באופן המועיל וע"ז האריך מעלתו דלפי שיטת הרשב"ם דחצר הנפקד קנוי להמפקיד א"כ כיון שראובן הרשה לשמעון בכתב שיוכל להניח שם תבואתו וא"כ נקנה לו המקום וא"כ הוה חצרו של שמעון ולהיות כי המהרי"ט בראשונות סי' ס"ה חולק על הרשב"ם ע"כ האריך בפלפול רב ליישב השגת המהרי"ט אח"כ הכריע דיש לומר דמהרי"ט לא פליג על רשב"ם דכל דאיכא פסידא לא הקנה לו המקום משא"כ היכא דלית ליה פסידא ובזה בנה בנינים. והנה אני לעצמי אין דרכי לעיין בפלפולי השואל רק לברר הדין ובתוך הדברים יתגלגל מעט מדברי השואל ובפרט כי אין הזמן מסכים עמי להאריך. והנה בגוף הדין מה שטענו בני ראובן שחצרו קונה להם שלא מדעתם הנה באמת מבואר בחו"מ סי' רס"ח ס"ב בהג"ה דבדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו שלא מדעתו וא"כ כאן אין לך דבר שאינו רגיל כזה דהרי קי"ל דמיתה לא שכיחא ולא עלה על דעתם שיקנה להם החצר שלא ידעו כלל שיש להם חצר ואף דנהרג במדינת הגר מכל מקום הוא לא היה בתוך הנועדים והוא היה סוחר וכמה וכמה סוחרים אשר עברו ובאו בשלום ת"ל הו"ל דבר דל"ש מיהו יש לדחות דמכל מקום ניהו דלא שכיחא המיתה אבל כל דמת מה שהחצר קנה להם זה היה מלתא דשכיחא וחצירם קנה להם שלא מדעתם וצ"ע בזה גם יש לעיין אם היה כלל חצירם כיון דראובן שכר בית מלוי א"כ כל שמת יוכל המשכיר לומר לראובן הייתי רוצה להשכיר משא"כ לבני ראובן שהם בני בית מרובים וכמבואר סי' שט"ז וגם יש לעיין בלשון הכתב שנתן ראובן לשמעון אם התחייב עצמו שהבית עצמו יהיה נקנה לשמעון לכל אשר ירצה להשתמש ואם אולי אין החיוב רק עליו ולא על הבנים של ראובן. אמנם מה שאני תמה על מעלתו שלא הרגיש שיש כאן זכות לבני ראובן מטעם אחר כיון דנתנו המעות רק דמעות אינם קונות א"כ הא מבואר בסי' קצ"ח ס"ה באם הלוקח שכר המקום שהמטלטלים מונחים שם הוא קונה במעות דלא שייך דלמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא טרח ומציל בשביל שהוא שכר המקום וא"כ כיון שעכ"פ כבר מת אביהם ונקנה להם השכירות של אותו מקום וא"כ לא שייך כלל הגזירה דטרח ומציל בשביל שהבית של אביהם וכל המטלטלין שיש לו לאביו הוא שם ואף שלא ידעו עדיין אם מת אביהם פשיטא דעכ"פ מקרי מצוי אצל בית בשביל מטלטלי של אביהם שמונחים שם וגם גוף השכירות הבית ששכר הרי יאבו להציל שאל"כ יהיה מראהו מת ונשרף ובכה"ג לא עקרו רבנן הקנין ובפרט שלפי האמת נתגלה שאביהם נהרג בעוה"ר ושייך להם ועיין סמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ט' ואף שלפ"ז נצמח דין חדש דאם יקנו הבנים איזה דבר וימשכו לבית אביהם אף שאינו נקנה להם לא יהיה שייך תק"ח דבודאי טרחי ומצילו בשביל אביהם מכל מקום לפענ"ד באמת הוא כן ולו יהא דאינו רק ספק הא כל ספק בתקנה הדרינן לדינא דמן התורה מעות קונות ורק דחז"ל עקרו מחמת התקנה ובכה"ג דיש לומר דלא שייך התקנה שוב הדרן לדינא ועיין מלמ"ל פכ"א ממלוה שהאריך בזה והארכתי בזה בתשובה אחת לא עת האסף ועיין בסי' קצ"ט ס"ב דבחוב מחמת מכר נקנה ולא שייך לומר דמעות אינן קונות ומכ"ש בזה דכעת הבית שייך להם ובלי ספק יש לאביהם הרבה חפצים מונחים שם וטרחו ומצלו אמנם יש לדחות דלפ"ז אם יהיה לאחד אוהב שבודאי יציל נימא דמעות קונות וזה לא שמענו וא"כ אין מקום לזכותם. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דכיון דעכ"פ מעות קונות דבר תורה ומדרבנן הוא דעקרו לקנין המעות א"כ לפענ"ד נראה דבר חדש דכל שיש ספק אי קנה או לא הוה יותר בחזקת הלוקח מהמוכר וחילי דילי דהנה לפי הנראה מדברי התוספות ב"מ דף מ"ג עיקר מה שעקרו חז"ל הקנין הוא לגבי הלוקח ולא לגבי המוכר ולכך לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות ונעשה שואל ע"ז ע"ש ולפ"ז כיון דהוא באמת מכר וקבל המעות רק שחז"ל עקרו הקנין ע"י שחשו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה אבל היינו לענין זה שלא יקנה לגבי הלוקח אבל מכל מקום לגבי המוכר הוה קנין והרי חייבוהו במי שפרע ואסור לו לחזור בו וא"כ כל שיש ספק בהקנין הו"ל יותר בחזקת הלוקח מבחזקת המוכר כיון דמה"ת מכר וגם רבנן חייבוהו במי שפרע וניהו דיכול לחזור בו אבל כל כמה דלא הדר הוה ברשותו של הלוקח וא"כ כיון שעכ"פ מידי ספק לא יצא אי חצרו של הנפקד קנוי להמפקיד כשיטת רשב"ם או כמהרי"ט שחולק עליו ואף לכל האריכות שהאריך מעלתו מידי ספק לא יצא ושוב הו"ל בחזקת הבני ראובן ביותר כיון דמה"ת הוה קנין גמור רק מדרבנן נעקר הקנין אבל כל כמה דלא הדר הוה ברשותו של הלוקח והרי היא של הלוקח אך גם ז"א דמלבד דכאן כבר הוא באמת ברשות לוי וא"כ אף שהיה ברשותם מכל מקום לא קני מספק אף גם דהם באמת לא רצו לקנות במעות כמ"ש מעלתו שידעו בעצמם שמעות אינם קונות ורצו שיקנו באופן המועיל שיוליך התבואה לביתם וא"כ אין מקום לזכותם. אך לפענ"ד אין מקום לכל פלפולו דאף לשיטת המהרי"ט דחצר של הנפקד אינו קנוי כלל להמפקיד היינו דוקא היכא שלא הקנה לו המקום בפירוש רק ע"י שהפקיד אצלו החפץ ממילא נקנה לו המקום שפיר כתב המהרי"ט דכל דלא יחד לו מקום איך שייך לומר דקנה מקומו דהא יכול להעתיקו ממקום למקום וכן כל הטעמים שכתב שם אבל כל שהקנה לו המקום כמו בנדון דידן שנתן לו בכתב שיש לו רשות לשמעון להניח תבואתו בהשפאכלירס וכן עשה כ"פ א"כ היה נשכר לו המקום לאותו תשמיש והרי קנה בשטר וחזקה ולא שייך לומר דלא יחד לי מקום לאותן חפצים נשאר המקום קנוי להנפקד דזה אינו דהרי נתן לו בפירוש רשות שכל משך ימי שכירתו יהיה שלו לכל מה שישתמש וא"כ הרי שכר לו מקומו לכל מה שירצה להניח ולא לאותו חפץ בלבד בזה פשיטא דכ"ע מודו דקנה המקום וז"ב כשמש ודו"ק: