שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ה (ו׳)

ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבת דף מ"ג ד"ה טבל דמ"ש מבכור דחשוב מוקצה אף דאם עבר ובקרו מבוקר ולפמ"ש יש לומר דבכור חשוב דחיה בידים דכאן המוקצה בעצמו של בכור כל דס"ל דאין רואין מומין ביו"ט ועיין בסוגיא דבכור שנפל לבור והרבה הארכתי שם בכמה דרכים ליישב קושית התוס' הלז וגם שם לפמ"ש רש"י יש שני שבותים ושני שבותים גזרו בין השמשות וכמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ. והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש דאף אם נימא דגזרו על שבות בין השמשות בשבת אבל ביו"ט יהיה שרי דהנה כבר נודע מ"ש רש"י ביבמות דף פ"ב ודף קי"ט דכל דאינו איסור בעצם רק הרחקה לאיסור באיסור כרת גזרו באיסור לאו לא גזרו ולפ"ז כ"ש שבות דרבנן כיון דאינו רק הרחקה שמא יבא לידי איסור א"כ בין השמשות לא גזרו ביו"ט ואף דביו"ט עצמו גזרו אף דאינו רק להרחקה היינו משום לא פלוג דכל שאסור בשבת אסור אף ביו"ט אבל בבין השמשות יש לומר דודאי לא גזרו. ובזה נראה לפענ"ד הא דפריך הש"ס והא קא סתר אהלא ומשני באוירא דלבני ופריך דהא שרגינהו ודאי אקצינהו ומשני דביו"ט אמרו אבל לא בשבת והדבר תמוה דהא אדרבא ביו"ט כיון דקיל מחמירין טפי דקיל ואתו לזלזולי מבשבת ועיין ריש ביצה ובכמה מקומות ולפמ"ש יש לומר כיון דאינו רק חשש דרבנן משום דשרגינהו ודאי אקצינהו לכך מתיר ר"מ דאפשר דס"ל דביו"ט כיון דאינו רק הרחקת לאו לא גזרו בזה במוקצה משא"כ בשבת ועיין מלמ"ל פ"א משבת הי"ז שהאריך בענין זה ולפי דבריו יש לומר כיון דעכ"פ שייך אוכל נפש ביו"ט ועכ"פ ליכא לאו שחייב מלקות בזה לכך התירו והנה הא דלא פריך את"ק הוא משום דלת"ק שייך תירוץ רש"י דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי בין השמשות ומטעם שכתבתי דאין מוקצה לחצי שבת ולפ"ז הא הש"ס ביאר לעיל דף כ"ו דה"ד מוקצה לחצי שבת דהיה חזי בין השמשות ואח"כ אדחי ואח"כ אחזי וכן קי"ל בסי' ש"י ס"ג ולפ"ז כיון דמיירי לת"ק בנפחת בשבת בודאי מותר דל"ש מגו דאתקצאי בכה"ג שהיה בה"ש ראוי ואח"כ אדחי ואח"ז נראה שנפתח מעצמו אבל לפתוח לכתחלה בזה שייך שפיר מוקצה וזהו דפריך לר"מ שרגינהו אקצינהו ואף שהיה ראוי בה"ש מהראוי לומר מוקצה לחצי שבת וע"ז אמרו דביו"ט מיירי ומשום אוכל נפש התירו וא"כ לא נתקצה כלל מתחלה גם ביו"ט עצמו. ובזה מיושב קושית התוס' מה שהקשו דמכל מקום היאך מטלטלין המוקצה שנתן על אוכל נפש וכתבו דטלטול מוקצה מותר בשביל אוכל נפש ובאמת שהדבר אינו מוסכם ועיין מג"א סי' תק"ט. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דס"ל לר"מ דמוקצה שרי רק מוקצה מחמת איסור מצינו לר"מ בנר שהודלק בו ביום השבת ועיין שבת דף מ"ד ולפ"ז כאן דאינו רק איסור דרבנן באוירא דלבני רק דשרגינהו אקצינהו בזה ס"ל לר"מ דביו"ט לא אקצינהו כלל דהא בשביל אוכל נפש מותר איסור דרבנן וא"כ שוב לא שייך מוקצה. שוב האיר ד' עיני ומצאתי בריטב"א בעירובין דף ל"ד שכתב דלכך לר"מ לא שייך מוקצה כיון דנתנו הלבנים אלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה הוא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבנים מוקצין והיא תימה וכל אשר בתוכו יתמה דהרי הש"ס פריך משרגינהו ודאי אקצינהו אלמא דשייך מוקצה ורק ביו"ט התירו והריטב"א כתב דליכא מוקצה ולפמ"ש יש לומר דס"ל לר"מ דאין מוקצה רק מחמת איסור וכל שליכא כאן איסור בשביל אוכל נפש ביו"ט שוב לא אקצינהו מדעתו וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל עכ"פ דברי רש"י נכונים. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י בשבת דף מ"ד לר"מ דאוסר בנר להדליקו באותו שבת דהא מכבה הוה מלאכה שאצל"ג כל דלא צריך לעשות פחמין וא"כ אמאי יהיה אסור דהא לשיטת רש"י בכה"ג ל"ש מיגו דאתקצאי דאינו רק איסור דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בבית שנפחת דאין הפירות מוקצין בעצמותן הוא דמחלק רש"י בין דאורייתא לדרבנן ועיין מ"א סי' תקי"ח שרוצה לחדש דגם הרז"ה ס"ל כן אבל לא ביאר הטעם אבל שם בנר שהודלק דהכלי נעשה בסיס לדבר איסור ביאר הרמב"ן דזה מקרי מוקצה מחמת עצמו בזה בודאי ס"ל מוקצה אף באיסור דרבנן וז"ב ודו"ק. והנה במ"ש לעיל על דברת רש"י בביצה דף מ"ז דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה הכנה ותמהתי לעיל. מצאתי שכבר הערתי בזה בתשובה אחת ושם ביארתי שורש דיני מוקצה והבאתי דברי השאלתות ריש פרשת בשלח ע"ש דברים חדשים מאירות עינים ועיין פ"י ריש ביצה. אמנם מה שהערתי לעיל דבר חדש דשבות דאינו רק הרחקה שלא יבא לידי איסור תורה א"כ מהראוי שיהיה ביו"ט מותר דאינו רק איסור לאו והבאתי דברי רש"י ביבמות דף קי"ט כעת נראה לפענ"ד דבר חדש דע"כ לא אמרינן דבדבר שאינו רק הרחקה לא חשו רק במקום דאינו רק באיסור לאו אבל כאן כיון דבשבת אסור אותו שבות ונעשה איסורה רבנן ומלאכה דרבנן ושם שפיר הרחיקהו משום איסור כרת ומיתה ממילא כל שנעשה איסור ומלאכה דרבנן וא"כ ממילא שוב אסור גם ביו"ט דכל שכבר גזרו על אותו שבות ונעשה מלאכה דרבנן ממילא ביו"ט שוב אסור גם כן דכבר נעשה מלאכה דרבנן: