שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ה (ד׳)

ובזה מיושב מה דהיה קשה דגם באיסור דאורייתא לא שייך מגו דאתקצאי דהא בין השמשות היה לו חזקת היתר ולכ"ע אזלינן בתר חזקה אף אם ספיקות אסור מה"ת כל דאיכא חזקת היתר שרי ולפמ"ש אתי שפיר דבדאורייתא שוב אמרינן דל"ש חזקת היתר כל דכבר נתקדש היום שוב אמרינן דאז היה לילה ושפיר אתקצאי בה"ש. מיהו עדיין יש לעיין כיון דבין השמשות גופא היה מותר משום חזקת היתר שוב אדרבא שייך לומר אין מוקצה לחצי שבת דהא בין השמשות אף דהיה שבת מכל מקום לא אתקצאי דאז היה לו חזקת היתר והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דלא דמי להך דט"ז דשם לא שייך חזקת חי כלל דאדם עלול למות ורגע יגוע אדם ואיו וא"כ כל שכבר מת לא שייך להעמידו בחזקת חי עד השתא דאטו עד השתא היה לו חזקת חי וכל רגע למיתה עומד משא"כ כאן לפי השיעור שיש ביום להיות יום זה לא ישתנה ולא מקרי חזקה עשוי להשתנות דדוקא מקוה דעשוי להשתנות אותה רגע עצמה משא"כ כאן דעד שיעור ששם הקב"ה חק ליום לא ישתנה להיות לילה ובתשובה אחת דנתי ג"כ דבין השמשות מקרי חזקה עשוי להשתנות ודמיתי לחזקת קטנות שהתוס' כתבו דלא מקרי חזקה והארכתי בזה והדבר צ"ע והעיקר לפענ"ד כמ"ש כאן ודו"ק. ולכאורה היה נראה לי דבר חדש דלכך לא גזרו על שבות בין השמשות דכיון דאינו רק ספק דרבנן והרי התה"ד כתב בסי' ס"ו וכן הוקבע להלכה בש"ע או"ח סי' רנ"ד וסי' שי"ד דבדרבנן כל שאינו מתכוין אף פסיק רישא דניחא ליה מותר וא"כ כאן דבין השמשות ודאי אינו מתכוין לעשות איסור דשמא באמת חול הוא ושוב אינו מתכוין בדרבנן שרי אף בפסיק רישא וכאן אינו פ"ר דשמא באמת לילה הוא. ובזה היה מקום לפשוט ספיקו של המג"א סי' שמ"ב דגם באפוקי יומא עכ"פ אינו מתכוין מקרי ושרי אך יש לומר דכל שאתחזיק איסורא הו"ל מתכוין דהא באתחזיק איסור נעשה כודאי איסור והו"ל כאלו ודאי יום וגם בעיולי יומא שפיר יש לומר כיון דהוא לא ידע וגם לו מסופק הדבר ושמא לילה הוא ועושה איסור לא מקרי אינו מתכוין ולא דמי לאינו מתכוין דעלמא דמתכוין לדבר היתר או ששגג ולא ידע אבל כאן הא מסופק דשמא לילה היא ועושה מלאכה במתכוין ולכך הוצרכו לומר דלא גזרו על שבות בין השמשות וז"ב לפענ"ד. אך לפענ"ד היה נראה בכוונת רש"י במ"ש לחלק בין איסור דרבנן לאיסור תורה דהנה הרמב"ן הובא בר"ן שם כתב דבלא"ה אין התחלה להקושיא דלא שייך מוקצה רק במוקצה מחמת עצמו או שנעשה בסיס לאיסור אבל כאן הפירות בעצמם מותרין רק דאריה דאיסור סתירה רביע עלייהו דמונחים בבית שנסתם ואי אפשר לפתחו וכל שנפתח ממילא הפירות כדמעיקרא. ובאמת שהדברים ראויים למי שאמרם. אך לפענ"ד היה נראה דסברת רש"י ותוס' דענין מוקצה היא שכיון שהקצה הדבר מדעתו ואנן הכנה בעינן ועכ"פ אינם מוכנים וכ"כ רש"י בביצה דף כ"ו ע"ב ד"ה ואי דמאן דס"ל מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו את אשר יביאו ואף דדברי רש"י צ"ע קצת דמשמע דוקא למ"ד מוקצה דאורייתא היא ובאמת רבה בעצמו חזר בו וס"ל מוקצה דרבנן ואפ"ה בעי הכנה כמבואר ריש ביצה ופסחים דף מ"ז עכ"פ זה ברור דענין מוקצה היא שכל שהוא מוקצה אסח דעתיה מיניה ומשום זה ס"ל לר"ש דבעינן אדחי בידים כגרוגרות וצמוקין וא"כ לפ"ז כל שיש כאן איסור סתירה והישראל אסור לעשות כן א"כ פשיטא דאקציה מדעתיה ושוב הפירות בעצמן נעשו מוקצה וז"ב כשמש ולפי זה שפיר כתב רש"י דכל שהיא איסור דרבנן א"כ עכ"פ בין השמשות לא אקציה מדעתיה דעדיין היה יכול לפתחו וא"כ אף שביום השבת א"י לעשות עכ"פ לא אתקצאי בין השמשות וגם בשבת אין המוקצה רק בשביל הסתירה אבל הפירות לא נתקצו דהא בין השמשות היו ראויים וא"כ ל"ק על רש"י כל קושיות התוס' דמוכני או ס"ל דנעשין בסיס לדבר איסור ובעצמן מוקצין אף בדרבנן אמרינן מיגו דאתקצאי וז"ב כשמש: