שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ה (ב׳)

נתתי לבי לתור ולדרוש במה שכתב רש"י בביצה דף ל"א דמיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא דלא אמרינן בשבות והתוס' הקשו עליו. והנה סברת רש"י כתבו הרבה מאחרונים ומכללן ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא משום דלא גזרו על שבות בין השמשות וא"כ לא אתקצאי בה"ש ולא אתקצאי לכולי יומא. והנה באמת שכבר נשתמשתי בזה בכמה מקומות אמנם כעת אמרתי לעיין בזה. והנה הטעם דבעינן שיהיה אתקצאי בה"ש הוא פשוט דכל דלא אתקצאי ביה"ש הרי קי"ל דאין מוקצה לחצי שבת ולכך בעי שיהיה מוקצה בה"ש דזהו תחלת היום. אברא דעדן צריך ביאור כיון דהא דלא גזרינן על שבות בין השמשות הוא משום דספק דרבנן לקולא דלמא יום הוא וא"כ שוב לא שייך לומר בדרבנן דלא אתקצאי בה"ש דהא עכ"פ תחלת היום שהתחיל שבת אתקצאי ובה"ש ה"ט דשרי דיום הוא ועדן לא התחיל שבת. ולכאורה רציתי לומר דבה"ש באמת אסור אף דספיקא הוא דהרי ביה"ש אקבע איסורא מקרי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות ה"א והרי שיטת הרשב"א דבאתחזיק איסורא אף ספיקא דרבנן להחמיר וא"כ כ"ש בה"ש דלאסורי תורה כבר אתחזיק שבת ואקבע איסורא וא"כ ע"כ דלא גזרו על שבות בין השמשות ולא רצו לגזור איסור כלל וא"כ שוב לא אקצי ביה"ש ולא שייך לומר דהוה יום דבאמת אקבע איסורא מקרי ואפ"ה לא גזרו. ובזה מדוקדק הא דאמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות ות"ל דהו"ל ספיקא דרבנן וע"כ אם גזרו על שבות בה"ש היה אסור דהו"ל אקבע איסורא. ובזה הנה מקום אתי לפשוט מה שנסתפק המג"א בסי' שמ"ב אם במ"ש גזרו על שבות ביה"ש דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא ולפמ"ש גם בעיולי יומא אקבע איסורא מקרי רק דלא גזרו על שבות בה"ש וא"כ שוב אין נ"מ בין אפוקי יומא לעיולי יומא. הן אמת דגוף דברי הרמב"ם צ"ב במ"ש דגם בה"ש דע"ש מקרי אקבע איסורא וכמ"ש הלח"מ שם דמ"ט יש בדבר ואקבע איסורא לא מקרי רק חתיכה מבין שני חתיכות והרי כאן הספק שמא ליכא לילה ואינו רק יום וחתיכה אחת מקרי ספק חלב ספק שומן ולא נקבע איסורא וצ"ל כיון דאמרו בשבת דף ל"ד בה"ש ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום וכולו מן הלילה וא"כ כיון שיש ספק שמא יש בו מן היום ומן הלילה ואנן מסופקים על כל רגע שמא יש בו מן הלילה א"כ הוה כחתיכה מבין שני חתיכות וגם לר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין גם כן יש להסתפק בזה כמ"ש התוס' שם ועיין ר"ש פ"ק דזבין. אמנם עדן צ"ע כיון דיש ספק שמא כלו יום וא"כ לית כאן איסור כלל וגם בספק שמא מן היום ומן הלילה עכ"פ לא אקבע איסורא בודאי ולא דמי לחתיכה מבין שני חתיכות דעכ"פ יש כאן חתיכה אחת בודאי איסור משא"כ בזה והרי לשיטת הרמב"ם בס"ס לא מקרי אקבע איסורא ואף לשיטת התוס' הובא בלח"מ שם דס"ס מקרי איקבע איסורא היינו דעכ"פ יש כאן חתיכת איסור בודאי רק דהוא מסופק אם אכל כשיעור אבל כאן הספק הוא אם יש כאן איסור כלל והיאך מקרי איקבע איסורא. והנראה בזה דהרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ כאן מתחיל הכנסת שבת שפיר מקרי אקבע איסור כיון דיש כאן שבת וחול לפנינו דהימים הם קבועים וכעת אנו מסופקים על הזמן הזה אם הוא שבת או חול א"כ הוה כאלו אנו מסופקים על החתיכה שבין שני החתיכות דהזמן הלז מסופק אם שייך ליום החול או ליום השבת וא"כ הו"ל כספק איזה חתיכה אכל כנלפענ"ד ברור ולפ"ז גם בדרבנן היה אסור רק דלא גזרינן על שבות בין השמשות ושפיר אמרו דלא גזרו על שבות בין השמשות. שוב ראיתי בפר"ח בסי' ק"י בכללי הספיקות שכפי הנראה הבין ג"כ כן בכוונת הרמב"ם ונהניתי עד מאד. וראיתי בכו"פ שהקשה בהא דכתבו הר"ן והריטב"א בשביעי שהוא ספק שמיני דא"צ ליטול לולב והקשו דהא עכ"פ אי אזדמן דלא נטל לולב עד השתא היה צריך לטול והו"ל כסוכה דאמרינן דאתקצאי משום דאי אזדמן ליה סעודה בין השמשות וכתבו דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וע"ז הקשה הכו"פ דהו"ל אקבע איסורא בה"ש וא"כ למה לא יתחייב לטול ע"ש והנה באמת לדבריו טפי הו"ל להקשות דבה"ש דאפוקי יומא בודאי אתחזיק איסור מקרי אליבא דכ"ע וא"כ כאן ספק שביעי כבר איקבע איסורא ואתחזק מקרי אך לפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דאיקבע איסורא רק לענין מלאכה בה"ש כיון דהיום שבת אסור בעשיית מלאכה א"כ שייך לומר דאקבע על היום איסור אבל כאן אטו היום נתחייב בלולב האדם מחויב ליטול לולב באותו יום ולא שייך אקבע איסורא על היום. מיהו עדיין קשיא לפמ"ש התוס' בפסחים דף ט' דבדרבנן כל שהוחזק עליו חיוב לעשות מצוה הו"ל אתחזיק חיובא וגם כן אתחזיק עליו החיוב לקיים נטילת לולב עיין כו"פ סי' ס"ט ס"ק ו' לענין מליחה וצ"ע כעת: