שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ה (י״ג)

והנה יש ראיה ברורה לפענ"ד מהא דאמרו בירושלמי ריש ברכות ספק קרא או לא קרא נשמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ספק הוא וקשה מה מוכיח מזה הא שאני הקורא קודם לכן דהוה בין השמשות והוה אקבע איסורא ואזלינן להחמיר אף בדרבנן וע"כ דלא שייך בזה אקבע איסורא. אברא דגם בספק קרא קשה דהא אקבע עליו חיוב הקריאה ובחזקת חיוב הוא עומד וכבר תמה בזה בכו"פ סי' ס"ט אמנם נראה בלא"ה קשה לפמ"ש המלמ"ל פ"ד מהלכות בכורות דבספק אם התחיל כלל ענין הלז אף בדרבנן אזלינן לחומרא כמו בספק נטל וכדומה ולפ"ז קשה בספק קרא ק"ש ותפלה למה לא נחמיר בספיקו אף שאינו רק מדרבנן וכבר תמה בזה בשעה"מ הלכות מקוואות. אך נראה דבאמת טעם המלמ"ל נראה דבספק אם נעשה מעשה מהראוי לומר שלא נעשה מעשה עדיין וכמו בתנאי בקום ועשה דמוקמינן אחזקה שלא נעשה מעשה וכבר כתבתי בתשובה הנדפסת במפרה"י ולפ"ז נראה דדבר שבידו ואינו מחוסר מעשה מבחוץ לא שייך להעמידו על חזקתו ולפ"ז בתפלה וקריאה שקרוב הדבר בפיו ובלבבו לעשות לא שייך לאוקמא אחזקתו שלא נעשה מעשה ואדרבא מהראוי לומר שזריזין מקדימין למצות ובודאי כבר קרא ולפ"ז לפמ"ש הר"ן דבידו מועיל גם נגד חזקה א"כ אין קושיא מהך דאתחזיק עליו החיוב דהרי בידו לעשות ומעתה זה בספק קרא אבל בין השמשות דאין בידו להסיר החזקה שפיר היה מקרי אקבע איסורא וע"כ דבין השמשות לא מקרי איקבע איסורא וכמ"ש ודו"ק. עוד נראה לי דבר חדש דהנה בטעם דספק דרבנן להקל הנה לפענ"ד הדבר ברור בטעמו דהנה כבר נודע שיטת הרמב"ם במנין המצות ושרשיו שורש א' ב' דכל העובר על דברי חכמים עובר בל"ת שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו וכ"כ בפ"א מהלכות ממרים ה"ב והרמב"ן האריך לתמוה דא"כ למה מצינו קולות הרבה בדרבנן והא הם דינם כד"ת ועובר על ל"ת דלא תסור אמנם הטיבו אשר דברו בזה הקרית ספר בהקדמתו וגם הרמב"ן בעצמו הרגיש בזה וכתב שלכך הקילו בספיקן שכן היתה כמחילה מאתם כדי לחלק ולהפריש בין דבר שהוא מן התורה ממש ובין דבר שחדשו ותקנו מדעתם ע"ש ברמב"ן שביאר כן בהדיא ואף שדחה הדברים אבל הקרית ספר שם בהקדמתו לספרו האריך וחיזק הדברים והובא בקצרה בלח"מ פ"א מהלכות ממרים שם ואני מוסיף שלפענ"ד לזה כיון הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים ה"ט במ"ש הואיל ויש לב"ד לגזור ולאסור וכו' מה זה שהזהירה התורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף על ד"ת ולא לגרוע ממנו ולקבוע הדבר לעולם שהוא מה"ת ע"ש שהאריך והיינו דאם יאמרו שכן הוא הדין מה"ת עוברים על לא תוסיף ולא תגרע אבל אם הם מגרעים ומוסיפים ואומרים שאינו מה"ת רק שלהם נתנה רשות להוסיף כפי הבנתם ע"ז הזהירה התורה לא תסור והיינו משום דכשאומרים שהם מה"ת א"כ שוב אינם מבדילים בין גזירתם לד"ת והוה כמוסיפים עוד על התורה וזה אסרה תורה אבל אם הם עושים דבר ואומרים שהוא רק מדרבנן שוב ניכר היטב שאינו רק מדרבנן שהרי בדרבנן הולכין בספיקו להקל וכן באיסורים אין לוקין על דבריהם וא"כ שפיר מצווים אנחנו מה"ת לשמוע אל דבריהם. ומעתה נכון מה שספק דבריהם להקל כדי להבדיל בין של תורה לשל דבריהם ולפ"ז מבואר היטב הקושיא הלז דמה שהקשה הכו"פ שגם בספק דרבנן כיון שאתחזיק עליו חיוב מהראוי להחמיר בספיקו ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דמחמרינן בספיקו שוב לא יהיה שום הבדל בין דבריהם לשל תורה וזה אסור ועוברין על לא תוסיף ובשלמא באיסור דרבנן באתחזיק אסורא דמחמרינן ולא אמרינן דעובר על בל תוסיף זה אינו דבאיסור מלבד לשיטת הראב"ד בפ"ב מה' ממרים שם באיסור לא שייך בל תוסיף רק במצוה אף גם דגם לדברי הרמב"ם יש הבדל דבדרבנן אין לוקין על איסור דרבנן וא"כ גם כשמחמרינן בספיקם באתחזיק איסור מכל מקום יהיה נודע ההבדל וגם לענין חנ"נ וכדומה יש הבדלים בין איסור תורה לדרבנן אבל לענין ק"ש ותפלה אם נימא דאף שהיא מדרבנן אזלינן להחמיר בספיקם במה יוודע איפוא ההבדל שבין דבריהם לדרבנן ולא מקלינן בספיקן אף שאתחזיק איסורא: