שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ג (י״ג)

והנה אמימר אמר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה ואמר רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה ואמר אמימר ולעולם דדחיס לכרעיה. ולכאורה הוא תמוה דר"א מקשה ממוטה דאי אפשר במוטה שיהיה דחיס כרעיה כמ"ש רש"י וא"כ מה משני ולעולם דדחיס לכרעיה והיכ' נחלקו במציאות. אמנם לפענ"ד נראה דרב אשי הבין שאמימר בעי שבשעת ששומטת המנעל מעל רגלו יהיה דחיס לכרעיה כמו שרצה הרב ר"ז ז"ל לומר כן וע"ז הקשה לו מבין עומד בין יושב והיינו כמ"ש התוס' בד"ה בין דמה שכשר בישיבה אף דגמר דין בעמידה וחליצה כגמר דין דמי משום דעכובא ליכא ע"ש. אמנם לפענ"ד היה נראה דמה שכשר בין עומד בין יושב היינו בתחלת החליצה דהיינו בשעה שמתחלת להתיר הקשרים לכך בשעה ששומטת המנעל מעל רגליו שזהו עיקר החליצה הוא נקרא גמר דין בזה בודאי צריכה שתעמוד וגם הוא צריך לעמוד ולפ"ז אם נימא דצריך לדחוס כרעיה גם בעת עיקר החליצה דהיינו בשעה ששומטת א"כ איך אפשר להיות מוטה והלא לא ידחוס רגלו ואי אפשר שבשעת עיקר החליצה יהיה דחיס דבשלמא כשיושב אפשר לו לדחוס בישיבתו וכמ"ש בעמידתו אבל במוטה אי אפשר שידחוס אח"כ וא"כ שוב פסול מחמת דג"ד בודאי צריך להיות מעומד וע"ז אמר ר"א ולעולם דדחיס לכרעיה והיינו שבתחלה היה דחיס ובעת גמר דין היה מוטה ודחיס לכרעיה ודו"ק. אמנם בגוף קושית התוס' בהא דאמר בין עומד בין יושב והרי חליצה כגמר דין ור"ח א"ל בתי עמודי. נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בשו"ת מזרחי ח"ב סי' ל"ו הנקרא מים עמוקים מצאתי בשם ר"י בר נתן גאון קדמון שפירש הא דנחלקו אי חליצה כגמר דין או תחלת דין ורש"י כתב משום הכתובה והוא פירש דמר סבר כיון דיבמה לשוק בלאו והשתא הוא דמתחיל להתירה לכך הוה תחלת דין ומר סבר כגמר דין כי עד שמת בעלה היתה במיתה לשוק וכשמת בעלה נפקא מכלל מיתה ונשארת באיסור לאו ועכשיו שמתירה הוה כגמר דין דגם לאו לא נשאר ודפח"ח ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא לגבי החליצה מקרי גמר דין שהיא נפקע מעליה איסור מיתה בעת מיתת בעלה ואח"כ נעשה גמר דין אבל לגבי החולץ לא חשיב כגמר דין שהיתה עליו באיסור אשת אחיו ועכשיו הוא מתירה ע"י החליצה לשוק וכשחוזר וקדשה אינו בכרת כדאמרו ביבמות דף י' ולגבי דידיה לא הוה גמר דין רק תחלת דין דהיינו מקודם באיסור אשת אח ואח"כ נפקע ממנו ע"י חליצה או יבום ומעתה ז"ש בין עומד ובין יושב היינו לגבי דידיה דאין צריך לעמוד דלגבי דידיה הוה תחלת דין משא"כ לגבי דידה שפיר א"ל ר"ח בתי עמודי ודו"ק. ובזה נראה לי מ"ש אמימר דצריך למדחס לכרעיה דהנה באמת התוס' מקשים מהא דכתיב ועמד ואמר וכתבו דאינו רק סיפור דברים ואמימר ס"ל דהוא עיכוב ולכך אמר דצריך למדחס לכרעיה והיינו שיהיה עמידה גמורה וע"ז שפיר מקשה ליה דתנן בין עומד בין יושב והיינו דלגבי דידיה אין צריך עמידה כלל וע"ז משני ולעולם דדחיס ליה והיינו דלכתחלה צריך לגבי דידיה ג"כ דחיסה ולא מעכב ומטעם הנימוק"י כמ"ש התוס':