שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״ב (ז׳)

והנה בהיותי בזה ראיתי להזכיר דבר תימה שהנה המעיין בטור וש"ע סי' קט"ז ימצא כי הרבה דברים השנויים שם שאסורים משום סכנה כמו גלוי וכדומה וזה אינו ענין לבל תשקצו רק לונשמרתם מאד לנפשותיכם ובזה ודאי דאסור מן התורה ודברים המאוסים משום בל תשקצו לרוב הפוסקים היא מדרבנן ועכ"פ אינו משום סכנה רק משום בל תשקצו וז"פ והרמב"ם חלקן שבפי"א מהלכות רוצח ושמירת נפש מביא הדברים שאסורים משום סכנה ובפי"ז ממ"א בסופו מביא הדברים האסורים משום בל תשקצו אבל באו"ה מצאתי שערבב הדברים שכ"כ בהלכות תולעים כלל מ"א סי' ז' וז"ל ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש בו חשש סכנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות רוצח שאסרו חכמים לשחות ולשתות מן הבריכות שמא יבלע מן התולעים שבהם משום אל תשקצו את נפשותיכם עכ"ל והט"ז בסי' פ"ד ס"ק ב' העתיקו בקצת שינוי ואני תמה שהגדיל התערובות והנה ברמב"ם סוף הלכות רוצח לא נמצא וכפי הנראה כיון להי"א שם וז"ל הרמב"ם שם הלכה ה' הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח וישתה ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה ואינו רואה וכו' והנה זה אסור משום סכנת נפשות ומקורו מע"ז דף י"ב ואינו ענין לבל תשקצו ולא מוזכר שם בכל הפרק משום בל תשקצו ומ"ש הרמב"ם אסרו חכמים והלא הוא איסור תורה וגם הרמב"ם כתב מכין אותו מכת מרדות ולא מלקות גמור נראה לפענ"ד שהנה שם אסרו שמא יבלע עלוקה וא"כ אינו רק חשש בעלמא וזה אסור מדרבנן ואף שאינו רק מיעוט במקום סכנת נפשות חשו אף למיעוטא דמיעוטא ולכך אינו רק דרבנן אבל פשיטא דדבר סכנה ממש הוא איסור תורה החמור והוא בכלל מאבד את עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב וז"פ וברור ונפלאתי על האו"ה איך ערבב הדברים וגם הט"ז לא הרגיש כלל וגם הפר"ח ס"ק ג' שם כתב דכל הני דברים שהוזכרו ברמב"ם סוף הלכות רוצח והביאם המחבר לקמן סי' קט"ז ס"ו לכ"ע אסורים משום בל תשקצו והנה אותן דברים המוזכרים בסי' קט"ז סעיף וא"ו אינן מדברי הרמב"ם סוף הלכות רוצח רק בסוף הלכות מ"א וכמ"ש וכפי הנראה ט"ס נפל בהפר"ח וצ"ל סוף הלכות מ"א ועיין ש"ך ס"ק ג' שם ודבריו נכונים דבזה אינו משום בל תשקצו כמ"ש בשם הרא"ה בספר החינוך אבל תמהני מדוע לא הרגיש בדברי או"ה שכתב דאסור משום בל תשקצו באם מאוסין עליו ובאמת מ"ש החינוך שאפילו משום בל תשקצו אין בהם מפני שמצאו בהם היתר מפורש מן הכתוב כמ"ש בימים ובנחלים את שיש לו אכול וכו' אבל בכלים ודומה לכלים בין שיש לו בין אין לו מותר וכפי הנראה מזה ראיה להט"ז דדבר המפורש בתורה לא יוכלו חכמים לגזור. ובזה יש לישב קושית האחרונים דלשיטת הרמב"ם דספק מותר מן התורה איך דייקו חז"ל מהכתוב דתאכלו מכל אשר במים וכו' והא ספיקא מן התורה שרי ועיין פרי מגדים במשבצות ס"ק וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר דהתורה התירה בפירוש אבל באמת זה לא נקרא מפורש בתורה ומה גם דיש לומר דמיירי באופן דאינן מאוסין וכמ"ש האו"ה ואני תמה על הש"ך דכפי מה שהביא בשם הרא"ה בחינוך א"כ מה הקשה לו להש"ך מלעיל סי"ג הא כאן התורה התירה בפירוש ולא שייך בל תשקצו וגזירת הכתוב היא וצ"ע ועכ"פ דברי האו"ה תמוהין מאוד: