שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״א (ז׳)

והנה במ"ש הראב"ד דאין אסמכתא לגוי היה נראה לפענ"ד הסברא דהנה דעת המרדכי בב"ק בשם הר"נ דאסמכתא קונה מן התורה ועיין ב"ח וש"ך סי' ר"ז ובקצה"ח שם ולפ"ז ניהו דחז"ל תקנו אסמכתא ועקרו הד"ת אבל עכ"פ הא לישראל נתנה תורה ונתחדשה ההלכה ואף למאן דיליף מיהודה אפשר דהם יצאו מכלל ב"נ מימי אברהם ועיין פרשת דרכים דרוש א' אבל הב"נ נשאר על דינו כמו שהיה קודם מ"ת ולא דמי לקנין כסף דחז"ל עקרו הקנין שהיה קודם מתן תורה בכסף כדלמדו מעפרון והרי משיכה קונה בעכו"ם היינו משום דהתורה אמרה לעמיתך וא"כ גלתה התורה שלעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה משא"כ במה שלא מצינו בחז"ל ובתורה שנתנה הדין נשאר העכו"ם במה שהיה קודם מתן תורה כנלפענ"ד דבר חדש. והנה במה דאמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר התם ודאי נכרי מישראל לא קנה ע"ז שאל ש"ב החריף מו"ה אברהם נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל דלמה ליה לש"ס לסיים דנכרי מישראל לא קנה הא באמת התוס' הקשו במלוה על המשכון בשעת הלואה לא קני רק שלא בשעת הלואה מדר"י וכתבו כיון דשלא בשעת הלואה קני מדר"י לגמרי קונה גם בשעת הלואה עכ"פ שיהיה שלו שיעבור בב"י ע"ש וא"כ זהו לענין שאם ישראל הלוה לנכרי אבל בנכרי שהלוה לישראל אף דהנכרי קונה קצת מכל מקום הישראל עובר עליו כיון דבשעת הלואה לא קני לגמרי והוה עדיין של ישראל. והשבתי בפשיטות דע"כ לא שני בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה רק בישראל דיש חילוק דבשעת הלואה לא הקנהו לגמרי להמלוה ולדעת המהריט"ץ א"צ להחזיר במשכנו בשעת הלואתו ועיין מלמ"ל פ"ו משכירות משא"כ שלא בשעת הלואה דקנהו מדר"י דהב"ד הגבהו והתורה אמרה ולך תהיה צדקה וכ"ז שייך בישראל אבל בנכרי כל שנימא דעכו"ם קונה משכון לא שייך לחלק בין שעת הלואה לאחר הלואה דהב"ד ודאי אינו מגבהו בתורת הקנאה ובפרט אם נימא דהפקעת הלואה שרי ואף דנימא דאסור מכל מקום לא שייך הקנאת ב"ד עכ"פ וא"כ צ"ל דעכו"ם לא קני דאם היה קונה גם בשעת הלואה היה קונה וז"ב ופשוט. והחריף הנ"ל רצה לומר דבאמת קשה דהוה הפקעת הלואה וצריך לומר דכל שהיה משכון לא מקרי הפקעת הלואה כמ"ש בתומים ריש סי' צ"ה לענין פקדון וא"כ לפמ"ש הש"ך לענין שמטה דכל שלא היה מצא לגבות כיון שמשמט א"כ גם שעת הלואה הוה כשלא בשעת הלואה ה"ה כאן דאם לא היה קונה שוב הוה הפקעת הלואה ולא היה מקום לגבות ע"כ דקונה. והנה אף שדברי חכמה הן מכל מקום גוף הענין דהפקעת הלואה לא שייך בזה וכמ"ש בתשובה אחרת ליישב קושית הרב החריף מו"ה אורי וואלף נ"י. אך מה שמדמה לשמטה לא דמי לשם דשם קונה דהוה כאילו ב"ד מגבהו אבל כאן לענין נכרי דמותר הפקעת הלואה למה יעשו חז"ל הקנין אלים ובאמת נימא דלא קני המשכון בשעת הלואה והוה כמו הפקעת הלואה דשרי אבל מה שכתבתי הוא הנכון. והנה המג"א כתב בסי' תמ"א ס"ק ד' דאם בא הנכרי לפדות המשכון בפסח ונותן דמים מותר לעכו"ם לטלו ואני אומר כיון דבדיניהם ודאי אם לא היה נותן המשכון לא מחוייב לפרוע לו וגם בדינינו כל שהיא בעין המשכון א"צ לשלם לו עד שיחזיר לו משכונו כמ"ש הר"ן בפרק שבועת הדיינים בסוגיא דקתא דמגלא ע"ש א"כ הוה רוצה בקיומו דאל"כ לא יפרע לו ונהנה מהחמץ וצ"ע בזה באחרונים שלא נפניתי לעיין וכתבתי רק ר"פ: והנה במ"ש רש"י בפ' בא לא ימצא בבתיכם מנין לגבולים ת"ל בבתיכם מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של נכרי בבית ישראל ולא קבל עליו הישראל אחריות והרמב"ן על התורה דחה דבריו דזה לא נתמעט מביתך שהרי ברשותו הוא ובתים וגבולים שוים בו ואדרבא מלא ימצא היה משמע איסור ועיקר ההיתר היא מלא יראה לך שלך אתה רואה וכו' והמדרש שדרשו מה ביתך ברשותך ממעט חמצו של ישראל בבית הנכרי והביא דברי המכילתא שאמר בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל. ובאמת שזה תימה רבה על רש"י וראיתי במזרחי שכתב ליישב דברי רש"י ופירש דבתיכם לא קאי על הבית שיהיה ברשותו רק שיהיה החמץ ברשותו וכחו לבערו וכל שלא קבל אחריות אינו בכחו. ובמחכת"ה כי רב הוא לא ידעתי איך יצא לו לפרש כן ולדרוש דרשות כאלו מדעתו ובש"ס פסחים דף ה' ובכל הפוסקים מבואר דתלוי בביתו אם הבית והרשות שלו ולא תלוי אם רשות ישראל בהחמץ וחמירא דבני חילא יוכיח דהיו צריכים לבער כללן של דברים דבריו תמוהים. אך בגוף תמיהת הרמב"ן הנה כמדומה לי שזה רבות בשנים בילדותי כתבתי בתשובה ל"ק ניקילשפורג ושם הארכתי ליישב וכעת אוסיף דברים דהנה רשות הנפקד קנוי להמפקיד וכמ"ש הרשב"ם והארכתי בזה למעלה והנה הבדל שבין בתים לגבולים לפענ"ד בית הוא נקרא מה שהוא שלו לבדו ואין לזר אתו אבל גבול נקרא אף שיש לאחרים גם כן רשות ועיין אונקלס שתרגם בכל גבולך בכל תחומך והיינו מקום שיש לו ג"כ רשות ולפי"ז יתיישב דברי רש"י ששפיר ממועט מביתך חמצו של נכרי שמופקד בידו שמאחר שלא קבל אחריותו א"כ הרי רשותו של ישראל במקום שהחמץ מונח נקנה להנכרי וא"כ אינו ביתו ממש דבעינן דומיא דבתים שהוא רשותו לבדו וז"ש מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך והיינו רשותו לבדו ולא כמשמעות גבול ולפ"ז להיפך חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי כיון שהרשות הוא של ישראל שרשות הנפקד קנוי להמפקיד ה"א דעובר אבל כיון שבעי שיהיה ביתך ממש ורשותו ממש וא"כ כל שהוא באמת של הנכרי רק שיש לו רשות גם כן ל"ש לעבור. ובזה מיושב היטב דברי המכילתא שאמרה לפי שנאמרה כל גבולך שומע אני גבולך ממש ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של ישראל וכו' יצא חמצו של נכרי ובאמת שלמעט שניהם מביתך אי אפשר והרמב"ן נדחק ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו ביתו ממש דהיינו רשותו לבדו אינו עובר וכמ"ש ודו"ק היטב כי זה ברור: