שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״א (י״ג)

ובזה מיושב מה דבמשנה נקטו דמותר בהנאה לאחר פסח ולא אשמעינן בפסח עצמו משום דרצה להשמיענו הרבותא בין לאביי בין לרבא ולענין עובר על בל יראה ל"מ למנקט לאביי ולכך נקט לענין לאח"פ ודו"ק. ובזה מיושב דברי הרא"ש שכתב להקשות על הרמב"ם דבעי דוקא כשהגיע הזמן קודם הפסח דכמו דלאביי מועיל אף בלא הרהינו אצלו כיון דלמפרע הוא גובה ה"ה לרבא בשהרהינו אצלו ותמה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' מ"ו דהיכן מוכח זאת דלאביי אף בהגיע לאחר פסח הזמן גם כן למפרע הוא גובה נימא דלהרמב"ם כמו דמפרש לרבא דמיירי לאחר פסח ה"ה לאביי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי דלמפרע הוא גובה א"כ דברי התלמוד קודם וא"כ אף שהגיע לאחר פסח מועיל ולכך מקשה הרא"ש דגם להרי"ף מהראוי שיועיל ודו"ק. ובזה מיושב קושית הלח"מ על הרמב"ם דלשיטת הרמב"ם מה פריך להס"ד דעכו"ם קונה משכון וא"כ כיון שהגיע הזמן קודם הפסח פשיטא דמותר בהנאה אף לרבא דהא העכו"ם קנה משכון. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ למה נקט המשנה הדין לאח"פ הא גם בפסח אינו עובר על בל יראה דכבר הגיע הזמן והעכו"ם קנה לה וע"כ דמיירי דהגיע הזמן אחר הפסח ושפיר מקשה. ובזה מיושב גם קושייתו השניה דכל דהגיע הזמן קודם הפסח ודאי לא עבר על בל יראה דלמה יעבור הא קני ליה והרי הברייתא משנה ונקט לה לענין בל יראה וע"כ דמיירי לאחר פסח הוא הזמן וא"כ עכ"פ עובר על בל יראה. והנה מ"ש הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם נראה לפענ"ד דהטעם משום דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם לא שייך אסמכתא. והנה לפענ"ד היה נראה דבמשנה דנקט אחר הפסח משמע דהגיע הזמן קודם פסח רק שאנו דנין על היתר הנאה לאחר פסח דאינו רק משום קנס ובכה"ג לא קנסו וכמ"ש דאם הגיע אחר הפסח יותר שייך לדון לענין בל יראה בתוך הפסח ובברייתא דנקט לענין בל יראה מיירי שהגיע הזמן אחר הפסח ובזה מדוקדק מה דבברייתא נקט לאחר הפסח בלמ"ד דמורה שהלואה היתה על לאחר הפסח דאם נימא דקאי אלמטה דלאחר פסח אינו עובר הא יותר שייך להשמיענו דאינו עובר בתוך הפסח אבל במשנה נקט אחר הפסח והיינו דאחר הפסח נמשך למטה דאינו עובר בהנאה ודו"ק היטב. והנה המג"א כתב בסי' תמ"א ס"ק ב' דאם לא הלוה על חמץ אלא שאמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהו"ל אסמכתא ונשאלתי מתלמודיי איך הדין אם אמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני עד ע"פ או עד פסח ולא עשה אי שייך אסמכתא דהא יכול לומר שעכשיו הוא שלו ורוצה להקנותו בלב שלם. והשבתי כיון דבעת הקנין היה אסמכתא א"כ במה יקנה כעת בלי משיכה והגבהה וחצר לא קני לעכו"ם. והנה מה שהקשה המג"א ס"ק ג' דכיון דאם נאנס חייב לשלם הו"ל ברשות ישראל וכתב דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ולפענ"ד צ"ע דעכ"פ רוצה בקיומו של חמץ ומהראוי לאסור ומה מועיל ביתו של עכו"ם סוף סוף רוצה בקיומו וצריך לומר כיון דבאמת אינו רוצה בקיומו רק שלא יתחייב באחריות א"כ אינו רוצה בקיומו רק ע"י ד"א ואף דגם בזה אסור מכל מקום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר באמת אינו רק משום דבר הגורם לממון והרי אמרו דעיקר האיסור משום לא ימצא וכל שהוא בביתו של עכו"ם ל"ש זאת ובזה יש להאריך בדברי המג"א סי' ת"מ ובחק יעקב שם ולא נפניתי כעת. והנה מ"ש המג"א דבדיניהם דיינין ליה לכאורה לא קיי"ל כן ועיין מג"א סי' תמ"ח מ"ש בזה להשיג על המ"ב אך לפענ"ד נראה דבאמת מה דחייב באחריות לא גרע מגזל וא"כ גזל אינו רק משום חלול השם וכאן כל דבדיניהם דיינין ליה שוב לא הוה חילול השם ואף אם נימא דגזל עכו"ם אסור מכל מקום לפמ"ש הח"ץ סי' כ"ו דעיקור האיסור הוא משום דלדידן אסור להקנות בלבנו פעולות רעות וכל דבדיניהם דיינינן ליה עכ"פ פעולות רעות אינו מקנה בלבו וניהו דהתורה לא רצתה גם זאת אבל בגזל העכו"ם מצד העכו"ם לא אכפת ליה רק מצד הישראל וכל דבדיניהם דיינינן ליה שוב לא אכפת לן יותר ודוקא אם לא היה קנין מועיל הוא דל"ש בדיניהם משא"כ בזה. ובזה נראה לפע"ד מ"ש בסי' ת"מ דשיטת הרמב"ם דאם העכו"ם אלם שפיר מקרי אחריות עליו לפע"ד זה לא גרע מגזל עכ"פ דלא שייך דברי הח"ץ כיון דהגוי אלם ועושה שלא כדין. אמנם יש לומר כיון דעכ"פ הוא חייב לשלם מצד אלמות א"כ עכ"פ רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יתחייב לשלם ומה שהקשה הפ"י דאף למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא להס"ד דלא מיירי בהרהינו אצלו וא"כ חייב באחריות לפענ"ד יש לומר דזה הוה כאפותיקו מפורש דמסתמא לא יתן לו רק החמץ דלמה לו שהחמץ יאסר עליו והוא יתן לו דמים אחרים ולהנכרי לא אכפת ליה בזה. ובזה נראה לפענ"ד דבישראל מישראל יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום מהחמץ זה אף דבמטלטלין לא שייך זאת ועיין מהרש"א ב"ק דף ק"ט ותומים סי' קי"א מכל מקום כל הטעם הוא דמטלטלין לא סמכה דעתיה וכאן סמכה דעתיה דלא ירצה שיאסר עליו מיהו ז"א דבישראל מישראל שניהם יכולין למכרו ולבטלו ולא שייך הנחתי לך מקום ועיין בשעה"מ הלכות חמץ פ"ד ובטעם המלך: