שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קכ״א (י״ב)

והנה בהא דאמרו בפסחים דף ל"א דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה ופריך בשלמא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה ובחידושי רשב"א בגיטין דף מ"א כתב דע"כ לית ליה לאביי דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד דאל"כ ניהו דלמפרע גובה הא החמץ מפקיע מידי שעבוד והפ"י האריך בזה בגיטין ופסחים שם ושם ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דע"כ לא שייך לומר דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד רק בישראל מישראל דכיון דדינו של ישראל הוא דהקדש ושחרור הם קדושת הגוף וכן חמץ דנאסר גוף החמץ א"כ האיסור של הגוף וקדושת הגוף אלים מזה שאין לו רק שעבוד עליו ומפקיע האיסור השיעבוד אבל הגוי לאו בן דין הוא ואיך שייך שמפקיע שעבודו ואף דאמרו בב"ק דף קי"ב וכן בבכורות דף י"ד דבתר דינינו אזלא היינו בענין הקנין דבזה שייך לומר כיון דהתורה נתנה אותו קנין להעכו"ם אזלינן בתר דינינו אבל כאן האיסור חמץ נתן לישראל וכן הקדש ושחרור שנתקדש גופו במצות ולא עשה כן לכל גוי וא"כ מה להם בדינינו והרי שעבודו חל והוא אינו בר מצוה שיחול על שעבודו איסור חמץ וא"כ ממילא חל שעבודו למפרע ומותר בהנאה ועיין קצות החשן סי' רצ"ב שכתב כעין זה לענין קבוע יעו"ש ואף דרש"י פירש בגיטין דף מ"ם דחמץ היינו שהלוה נכרי לישראל יש לומר דזה דוקא לרבא עצמו דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה כיון דגם ענין השעבוד לא חל למפרע שפיר יכול החמץ להפקיע השיעבוד לענין זה שיעבור על ב"י ואסור בהצאה משום דאין שעבוד החמץ חל טרם שחל שעבוד של העכו"ם וא"כ לכך נאסר ומידי דהוה אם אשתדיף נכסי טרם שחל שעבודו או שמכרם באופן שלא חל השעבוד עליהם אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הרי חל השעבוד של עכו"ם ומ"ל לעכו"ם באיסור של הישראל ובסיפא דישראל הלוה לעכו"ם על חמצו שפיר עובר דכיון דלמפרע הוא גובה א"כ אדרבא איסור חמץ מוסיף על השיעבוד ושפיר עובר דהשתא בר מצוה ועליו חל האיסור ולהעכו"ם לא אכפת ליה בזה אמנם לפענ"ד בלא"ה נראה דבר חדש בזה דלאביי דאמר למפרע הוא גובה לא שייך כלל ענין הקדש חמץ ושחרור דיפקיעו מידי שעבוד וכמו דאמרו בתמורה דף כ"ה דאם אמר על בכור משיצא רובו יהיה עולה לא חל דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אבל אם אמר עם יציאת מיעוטו חל דעדיין לא חל דברי הרב ע"ש בתוס' ולפ"ז גם כאן מה דחמץ והקדש ושחרור מפקיע מידי שעבוד הוא משום דהשעבוד הוא דברי התלמוד שהוא שעבד לזה והרי דברי הרב שאסר החמץ או השחרור והקדש דנתקדש הדבר שוב לא יוכל לחול דברי התלמוד ששעבדו אחר דכבר קדמו הרב אבל למ"ד למפרע הוא גובה אם כן דברי התלמוד הם קודם שחל דברי הרב וא"כ שוב אינו מפקיע מידי שעבוד וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית הפ"י בגיטין שם דניהו דלמפרע הוא גובה מ"מ לא עדיף מאצטלא דל"מ מסלק בזוזי משום שבח בית אבי' ואפ"ה אם פרסו על מתנא קנאו ונאסר ומטעם שכתבו התוס' בגיטין שם דכיון דאם נשתמשו היתומים באצטלא ומכרו לא טרפה מלקוחות כדידהו דמי וחל ההקדש וא"כ ה"ה לאביי אע"ג דחל השיעבוד למפרע מכל מקום יחול ההקד ותו לא פקע ולפמ"ש יש לומר דש"ה דלא שייך לומר דדברי התלמוד קדמו וכבר חל שעבודא ולמפרע הוא גובה דהא אם מכרו היתומים מכור וא"כ דברי התלמוד אינם ברורים ודברי הרב ברורים אבל כאן אף דיכול להיות דלא יקח החמץ מכל מקום סתמא אמרינן דודאי יקח החמץ הרי יאסר וא"כ אין לך למפרע גובה גדול מזה דכל שלא ביער החמץ ולא מכרו מי פתי יסיר לומר דהישראל יגבהו ד"א בחובו וחמצו יאסר א"כ בכה"ג דברי התלמוד ודאי קודם ובודאי חל שעבודו למפרע. אמנם אי קשיא הא קשיא דלאביי מי ניחא והא ניהו דלמפרע הוא גובה מכל מקום לפענ"ד דעכ"פ עבר על ב"י דהא שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשה הכתוב כאלו הן ברשותו וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאינו ברשותו לגמרי ואפ"ה עבר על ב"י מכ"ש בזה דספק הוא שמא הן ברשותו דדלמא יפרע בד"א וא"כ אכתי ברשותו הן ולמה לא יעבור על ב"י דניהו דלמפרע הוא גובה הא באמת תגלי מלתא למפרע לא אמרינן כדאמרו ביבמות ריש פרק החולץ ובין לשיטת התוס' שם ובין לשיטת הנימוק"י לא אמרינן תגלי מלתא למפרע ניהו דהשעבוד חל למפרע דהא כל משך הזמן היה חל השעבוד אבל לענין ב"י עכ"פ היה ברשותו שיעבור וא"כ למה מותר בהנאה אח"פ כיון דקנסא קניס שעבר על ב"י. אמנם נראה דלר"ש עיקר הוא משום קנס וא"כ כאן שהיה משועבד להעכו"ם ולא היה בידו למוכרו ולא לבטלו ולהפקירו כיון דשעבדו לעכו"ם ואין לך אנוס גדול מזה ובכה"ג לא קנסו רבנן ואף דבסי' תמ"ח מבואר דאף באנוס שייך הקנס והיינו משום הערמה אבל כאן דלא שייך הערמה דהרי באמת שעבדו לעכו"ם ואם לא ירצה לפדותו יהיה שלו למפרע בכה"ג ודאי לא קניס ר"ש אף דכ"ז שלא הגיע הזמן עבר על ב"י דלא שייך תגלי מלתא למפרע והרי גם בשוגג עובר על בל יראה כמ"ש המ"א סי' תל"ד כמו אוכל חלב בשוגג מכל מקום לענין קנס לאחר פסח לא שייך זאת. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' ד"ה אלא דלאביי ל"מ כ"ז דאמאי בסיפא עובר לד"ה הא למפרע הוא גובה וגם ברישא אמאי אינו עובר למ"ד למפרע הוא גובה. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין עובר ואינו עובר ל"מ למפרע הוא גובה ושפיר עובר אף לאביי והא דאמרו מאי לאו בהא קמפליגי דמ"ס למפרע הוא גובה היינו דבאמת בס"ד ס"ל דלכך עובר לאביי משום דהוה שלו ולענין בל יראה שפיר עובר אבל בסיפא ד"ה עובר א"ש והא דאמרו אפכא מבע"ל למ"ד התם עובר הכא אינו עובר היינו דעכ"פ לא ניחא הסיפא דאף את"ל דגם על ב"י אינו עובר מכל מקום עכ"פ אפכא לרבא בודאי הכא עובר ולאביי גם כן יש לומר דהוא אינו עובר אף שאינו מוכרח אבל לפי המסקנא באמת לאביי בסיפא עובר וברישא באמת נחלקו בזה דהת"ק ס"ל כרבא ולכך אינו עובר ולאביי באמת עובר ודו"ק היטב: