שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קי״ט (ג׳)

והנה מעלתו פתח לה פתחא מהא דאמרו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והביא דברי זקני אא"ז הח"ץ סי' מ"ו שפירש שיטת הרשב"א דצריכה לידע שמכתה מוציאה דם עכ"פ אלא שא"י אם זה הדם בא מן המכה וע"ז כתב דזה דוקא אם נרצה להתיר אף בשעת ווסתה אבל כאן כיון שאומרת שבשעת ווסתה מרגשת שנפתח בזמנה ומכתה מוציאה שלא בשעת ווסתה א"כ נאמנת ואף לשיטת המרדכי והגמי"י ופירשו דבעינן דהדם שותת עתה מן המכה מ"מ כאן שהיא אומרת שברי לה שלא יארע לה מקרה הנ"ל לא בעמידה ולא בהליכה רק בישיבה כשבני מעיים יורדים למטה א"כ איכא רגלים לדבר דמכת השבירה גורמת להדם שיבא והאריך מעלתו בזה. הנה באמת הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' דעתו דלא סמכינן על שיטת המרדכי רק לענין שלא תהא נקראת רואה מחמת תשמיש אבל לענין שתטהר ולא תצטרך שבעה נקיים לא סמנכינן ע"ז אך יש לומר דהש"ך לשיטתו דס"ל דהמרדכי מיירי שתולה בווסתה אף שאין לה מכה כלל והפסקי מהרא"י כתב דאם יש מכה אף שאינה מוציאה דם טהורה בזה באמת קולא גדולה היא לסמוך על ווסתה ולהחזיקה בטהרה והיינו ביודעת שאין המכה מוציאה דם אבל כל שיש לתלות שהמכה מוציאה דם ושלא בשעת ווסתה מה"ת שלא לתלות בזה אבל זה אינו דא"כ ביודעת בודאי שמכתה אינה מוציאה דם א"כ היאך שייך לתלות במכה וע"כ דמיירי עכ"פ שא"י אם מכתה מוציאה דם וא"כ מוכח דלענין שבעה נקיים לא תולין בזה וכן מורה לשון הש"ך. אמנם לפענ"ד היה נראה בסברת המרדכי וטעמו משום דלפי מה שהעלו האחרונים בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ב' ועוד מחברים דבקרוב ומצוי אזלינן בתר קורבא יותר מהרוב א"כ כיון דכאן יש לפנינו לתלות ברוב דמים שבא מן המקור ולעומת זה יש קרוב ומצוי דהיינו שיש לתלות שמן הצדדים היא כמ"ש בפסקי מהרא"י שכיון שבודקת בתורין וסדקים ואינה מוצאת רק באותו מקום בלבד מן הצד ואינו בשעת ווסתה א"כ הוה אותו מקום קרוב ומצוי דהרי קרוב הדבר שבא מאותו מקום ולא מהמקור וגם מצוי הוא ודם נדה אינו מצוי דהרי היא שלא בשעת ווסהה לכך תלינן בצדדים ולכך אם המכה היא במקור אינה תולה דאז שוה הקורבא דכמו שבא הדם מן המכה מהמקור שם יש גם דם נדות ולכך שוב אזלינן בתר רוב ואף דבלא"ה לא שייך שם מצוי דהא מיירי באין לה ווסת זה אינו כיון דיש לה ס"ס והו"ל כרוב שוב הוה רוב להיפך אבל במכה במקור דאין לה ס"ס לא שייך לא קרוב ולא מצוי ולכך בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם כנלפענ"ד. ובגוף הדין בנדון דידן לכאורה היה נראה דאף אם נימא דמהב"מ בא מכל מקום כיון שעכ"פ יוצא דרך המקור והרי מקור מקומו טמא וא"כ שוב לא שייך לאוקמא בחזקת טהרה דהא עכ"פ טומאת ערב יש לה וכמ"ש הנוב"י כ"ב בתשובותיו וא"כ שוב לא שייך לתלות במכה דכל הטעם דתולין הוא משום דמוקמינן אחזקת טהרה וכאן לא שייך זאת. איברא דיש לומר דאינו מוכרח דיצא דרך המקור רק מהבני מעיים בעצמם שיוצאים לחוץ ומצאתי בשו"ת פמ"א ח"א סוף סי' י"ב שכתב דלכך אמרו חכמים מכה יש לה במקור דהיינו שהדם נובע מן מכה גופא קודם שנבלע באיברי אשה וכן אמרו הרופאים מכה יש לה במעיה ולא אמרו מכה יש לה בגופה והיינו שידוע שהאם והמעיים מחוברין יחד ודרך המכה לשפוך הדם תיכף להמקור אבל אם נבלע תחלת בשאר איברים ואח"כ בא להמקור א"כ הוה כמו כל דם נדה שבא מן המקור שהוא נבלע מכל רמ"ח אברים שע"י ריבוי הדם נוזלים מן המקור ע"ש. הנה כפי הנראה הבין גם כן שהבני מעיים מוציאים דם ע"י המקור וא"כ שוב כבר אתחזק טומאת ערב ושוב לא שייך לאוקמא בחזקת טהרה ואף אם נימא דהבני מעיים בעצמם יוצאים לחוץ וממנו בא הדם מכל מקום לפענ"ד נראה ברור דבכהאי גוונא שיוצא מהבמ"ע דרך המקור בודאי לא שייך חזקת טהרה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הש"ס בנדה דף נ"ב דאמרי הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה והנה רש"י פירש מחמת מכה שיש לה במעיה ולפענ"ד הך בני מעייה דוקא ולא המקור והיינו כמ"ש הפ"מ דלא כס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"א ולפ"ז זהו שנחלקו רשב"ג ורבי דרשב"ג ס"ל דאף בתוך ימי נדותה טהורה והיינו כמ"ש הרשב"א דאף לוסת אינה חוששת שאל"כ תהא אסורה לבעלה לעולם ורבי ס"ל דדוקא שלא בשעת ווסתה וכמ"ש המרדכי והנה בתחלה רצה לאוקמא דפליגי אי ווסתות דאורייתא או דרבנן והיינו דבדאורייתא לא מועיל לסמוך ע"ז אף בשעת ווסת וגם מדברי הרשב"א נראה שאם היה מדאורייתא לא היה סומך על זה ואח"כ אמרו דכ"ע ווסתית דרבנן ובמקור מקומו טמא קמפלגי רשב"ג ס"ל אשה טהורה ודם טמא ולכאורה זה לא נזכר כלל בדברי רשב"ג ורבי אמנם לפענ"ד הכוונה דרשב"ג כיון דס"ל דהמקור מקומו טמא א"כ לא שייך לומר דנתבטל החזקה בשביל דטמא טומאת ערב דא"כ לעולם לא שייך חזקת טהרה דהרי גם דם ירוק וכל דם טהור בא מן המקור כמ"ש כל הפוסקים דלא כחינוך פ' תזריע ואפ"ה מוקמינן בחזקת טהרה וע"כ דאנו דנין על האשה לא על המקום שבא ממנו הדם אבל רבי ס"ל דמקור מקומו טהור א"כ שוב יש לומר דמוקמינן על חזקח טהרה אף על מקום הדם וא"כ ז"ש אי חששת לוסת א"כ אשה נמי טמאה ושוב שייך חזקת טהרה ודו"ק היטב. ויתכן יותר דברי על פי מ"ש הכנסת יחזקאל בסי' ל"ד דמ"ש הש"ך דדוקא לענין רואה דם מחמת תשמיש היא דסמכינן על שיטת המרדכי ולא לענין ז' נקיים דזה דוקא כל שאין כאן חשש רואה דם מחמת תשמיש אבל ברואה דם מ"ת א"כ לענין הדם שלא תהי' מקרי רואה מחמת תשמיש ע"כ עתה מחזיקו שבא מחמת מכה ואיך תטמאנה ז' נקיים שעל דם מכה א"צ נקיים. ובאמת שדפח"ח והסדרי טהרה נחלק עליו בסי' קפ"ז ס"ק י"ד וכתב שטעה טעות גדול רק שלענין דרבנן סמכינן על סברת המרדכי ולא לענין ז' נקיים. ואני אומר דדבריו נכונים דמלבד שמסתבר בסברא דכל דסתרי אהדדי אי אפשר לומר להחמיר באיסור תורה ולהקל בדרבנן דכה"ג מקרי זלזול לדרבנן וכמ"ש המג"א סי' קפ"ד לענין ברכה רביעית וקצת מקרי כסיל בחושך הולך ואף דהוה ספק מכל מקום הוה זלזול לדרבנן בודאי אף גם דלפענ"ד זה דאמר רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה והיינו דאם תאמר דבוסת חיישינן ותאמר שבא דם נדות א"כ גם אשה תטמא כיון שבא מן המקור וע"כ דאמרינן דהוא דם מכה אף שבא דרך המקור א"כ למה נחוש לווסת כיון דאינו רק דרבנן. ובזה נראה לפענ"ד דזהו טעמו של הרשב"א דלא חיישינן אף בוסת משום דאם תאמר דבוסת לא תלינן בדם מכה רק מהמקור אתי א"כ למה ניקל בשלא שעת ווסתה הא חזינא דאותו דם הוא כדם ווסתה וא"כ למה נחוש לזה ולא לזה והא גם בוסת אינו רק חשש דרבנן דווסתות דרבנן ואין לומר דנחמיר בשניהם דא"כ אתה מטמאה לעולם וזה אי אפשר דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא ושיטת המרדכי נראה לפמ"ש הר"ן בפרק ע"פ לענין הסיבה כיון דאיכא ספיקא באיזה כסי צריך הסיבה מחמרינן בתרוייהו דאל"כ ניקל בתרווייהו וזה אי אפשר ודבריו סותרין למ"ש בפ"ק דמגלה דהיכא דספק אי מוקף דיש לקרות בראשון בי"ד ועיין מלמ"ל פ"ק דמגלה הי"א מ"ש בזה וגם אני הארכתי בזה ולכל החילוקים כיון דזמן הווסת חיישינן יותר עכ"פ מדרבנן ושלא בשעת ווסת אינו חושש א"כ לכך מקילין שלא בשעת ווסת ובשעת ווסת לא מקילין כנלפע"ד: