שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קט״ז (ב׳)

הנה מ"ש אם נוהגין כהש"ך שכתב בסי' ק"א ס"ק י' בחו"מ שצריכין היורשין לתת מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין. והנה אעתיק מ"ש על הגליון אהע"ז שלי סי' ק' על דברת הרמ"א דרשות ביד היורשים לסלקה בקרקע והנה משמע דהרמ"א קאי על מ"ש המחבר אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהם וע"ז כתב הרמ"א דאם רוצים לסלק בקרקע הרשות בידם וא"כ מבואר דאין צריכין ליתן לה מעות וגם בב"ש ס"ק ד' שם מבואר דלא כהש"ך ובזה יש ליישב קושית מהריב"ל ח"ב סי' נ"ה בהא דאמרו בכתובות דף פ"ו לאשה בקרקע והקשה הא מדינא מגיע לה קרקע ולפמ"ש אתי שפיר אף דיש זוזי ומהראוי ליתן לה זוזי מכל מקום לב"ח יהבינן זוזי ולא לה ועיין שו"ת חינוך בית יהודה סי' קכ"א ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק' פסק בפשיטות כהש"ך עכ"ל בהג"ה הנ"ל. וכעת עוררת אותי ועיינתי בזה. והנה לפענ"ד היה נראה דלענין יורשים ודאי הדין דמצי לסלקה בקרקע והטעם דנראה לפענ"ד דבאמת הם לא נתחייבו רק שהנכסים נתחייבו ונשתעבדו ולכך נפרעין מן היורשים ולפ"ז היורשים אינם צריכים לסלק רק בקרקע דהם לא נתחייבו רק שהנכסים נשתעבדו ולכך דייק הרמ"א מיהו אם רוצים לסלקה בקרקע הרשות בידם והיינו דוקא היורשים. ובאמת בהגהת אלפסי מועתק בחו"מ ס"ק ה' שם דהבעל או היורשים הרשות בידם להגבותה קרקע והרמ"א העתיק לענין יורשים בלבד ולפמ"ש אתי שפיר וזקני הרמ"א בכוונה מכוונת השמיט הבעל רק היורשים לבד וגם דוקא קרקע דסמיכתה עליהן משא"כ מטלטלין ומעות דשעבודן שוה ובשלמא בע"ח גופא או הבעל דמשועבד אף מגלימא דעל כתפיה ונעשה חוב א"כ עיקר החיוב במעות משא"כ היורשים וז"ב לפענ"ד. ובזה אתי שפיר מה דמבואר סי' ק"ז ס"א דירשו קרקע ומטלטלי דיכולים להגבותו קרקע וכבר הרגישו בזה התומים סי' ק"א ובבית מאיר באהע"ז סי' ק' והם הקשו על הש"ך מזה ואני תמה דעכ"פ בבע"ח כולי עלמא מודים דאם יש לו מעות צריך לתנם לו וא"כ שוב יקשה למה ידחוהו היורשים ולפמ"ש א"ש דהיורשים אין עליהם חיוב רק לפי שנכסוהי דבר נש אינן ערבין ביה והן לקחו שעבודו וא"כ עיקר השיעבוד היה על הקרקע ואף בזמן הזה דגם מטלטלי משתעבדי מכל מקום פשיטא דהקרקע משועבד טפי וסמכה דעתו ביותר. אברא דעדיין קשה כיון דגם בלא הניח אחריות נכסים איכא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם כמבואר בסי' ק"ז משום מצות כיבוד וא"כ אף דאין כופין היינו באם אינם רוצים לפרוע אבל כאן דיש להם מעות והחוב על אביהם היה במעות א"כ פשיטא דזהו מכבוד אביהם שיפרעו כמו שהוא נתחייב ולא יהיה למלוה תרעומות עליו ואף אם נימא דאין כופין עכ"פ משום מצוה איכא על היתומים ולמה לא יקיימו מצוה. אמנם נראה דבאמת דבר זה שלוה גופא יהיה מחוייב ליתן מעות אינו מדין תורה רק תקנה כמ"ש הבע"ה והבעה"ת ועיין תומים סי' ק"א ס"ק וא"ו וא"כ לשיטת רש"י דבמצוה דרבנן אין כופין להבנים ואף להתוס' שחלקו ע"ז בכתובות דף פ"ו ד"ה פריעת מכל מקום כיון דאינו רק משום כבוד אביהם דלא יהיה לוה רשע ולא ישלם וכאן פשיטא דמי שפורע בקרקע אינו לוה רשע וא"כ פשיטא דלא שייך בזה משום כבוד אביהם מידי דהוה אם לא היה לאביהם מעות דאינו חייב וכאן אין לו לאביהם דבמתים חפשי דרק שנשאר מעות וכיון שעיקר שיעבוד על הקרקע פשיטא דיוכלו לדחותו להקרקע ועיין בתומים סי' ק"א ס"ק א' הנ"ל ובבית מאיר שרצו לחדש דבנדוניא שהכניסה לבעלה יהיה בודאי משועבד לתת מעות או מטלטלי ולפענ"ד גם בנדוניא דינה בקרקע וכן משמע ברש"י בכתובות דף פ"ו בהא דאמרו לבע"ח מסלקינן בזוזי ולאשה בקרקע האי כי דיניה והאי כי דיניה וכתב רש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד קרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צ"ב הנישומין בכתובתה הוא זכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע הרי דאף בנכסי צ"ב שהיא עיקר הנדוניא אפ"ה שעבודה על הקרקע ולפ"ז אם הכניסה לו קרקע בנדונייתה בודאי דינה על הקרקע והנה התומים נדחק שם בדברי התשב"ץ ח"ג סי' צ"ט שסמך על זה המהרשד"ם והש"ך והמעיין בתשב"ץ יראה מבואר שביורשים בודאי אינם מחוייבים לפרוע רק כמו שהניח אביהם וכמ"ש בתחלת התשובה שם וע"כ נראה לפענ"ד דבכל ענין לענין יתומים פשיטא דאין מחוייבים לפרוע רק קרקע או מטלטלי דמשועבד טפי ממעות שעומדים להוצאה. ובזה נראה מה דנקט הש"ס והאי מאן דאית עליה כתובת אשה ובע"ח ומשמע דבבעל בחיים חיותו מיירי ולא נקט ביתומים משום דיתומים גם הבע"ח אין דינו רק בקרקע ושוב כתובת אשה עדיפ' משום חינא משא"כ בחייו דב"ח דינו בזוזי ואשה בקרקע: