שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קט״ז (י״ב)

אך מה שהקשה השיטה בב"ק לשיטת ר"ת דהא מוקי באפותיקי ואפ"ה לא גבה משאר מטלטלי לא זכיתי להבין דכל טעמו של ר"ת הוא משום דשעבד קרקעות וגם מטלטלין הוה כמו שהקנם באגב ולפ"ז אדרבא כשעשה אפותיקי מגרע גרע דלא משעבד עם הקרקעות ואדרבא עשה אפותיקי שיהיה שעבודו ע"ז ואף באפותיקי סתם מכל מקום לא שייך לומר דנשתעבד אגב הקרקעות וז"ב. והנה בהא דהקשו בתוס' ב"מ דף ד' דלמ"ד שעבודא דאורייתא היאך משכחת שבועה דאורייתא הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לכאורה תמוה לפמ"ש הה"מ דכל שיש מטלטלי וקרקע אז חייב לשבע ש"ד וכאן יש גם מטלטלי ועיין בהה"מ פט"ז מאשות ובמלמ"ל שם ובשיטה מקובצת ריש פ"ב דכתובות וצריך לומר כיון דלא סמך דעתו על המטלטלי דיכול להבריח עיקר סמיכתו על הקרקע ושפיר הו"ל שעבוד קרקעות ושפיר הקשו ובזה מיושב מה שהקשה אותי בחור אחד מלבוב במ"ש התוספות בשבועות גבי אנסת את בתי דמיירי בקטנה דל"מ מחלה והקשה דשוב הו"ל משביע עדי קרקע דהא ש"ד דלא שייך תירוצו של התוס' דהא קטנה ל"מ מחלה ולפמ"ש שם גם ממטלטלי גובית דהו"ל נזק ומלוה הכתובה בתורה ושפיר הו"ל משביע גם עידי מטלטלין ומיהו בלא"ה יש לומר דמיירי שאין לו קרקעות כתירוצם השני של התוס' ודו"ק. ודרך אגב אומר במה דאמרו בשבועות דף ל"ב הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא א"ל לדידה ולא א"ל לב"ד ואמרו ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומטעם שהכתובה אינה נגבית רק ממקרקעי וראיתי בספר ק"ע למהר"ל בהשמטות שם שהביא קושיא בשם הפוסקים דאמאי חייב הא אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וא"כ שייך מי יימר דמשתבעת כדאמרו שם לעיל. והנה בפשיטות השבתי דאם נימא דבמת פתאום ליכא חשש צררי וכמ"ש התוס' ועיין ב"ש סי' צ' וסי' צ"ו א"כ כאן שלא נודע כלל שמת ועכ"פ מת במקום אחר באופן דלא נתן לה קודם מיתה צררי א"כ לא חיישינן לצררי וגם יש נ"מ אם מחל לה השבועה על הכתובה דמועיל אף במחל נגד היורשים ועיין בסי' צ"ח. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דבאמת התוס' הקשו דהא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ותירצו משום דמתנאי ב"ד הוא חיישינן טפי ועכ"פ עיקר החשש היא משום דתקנו רבנן דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ולכך ל"מ פטורי' לאבא שאול כדאמר א"ש אבל מה אעשה שחכמים אמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ולפ"ז בע"א מעיד שמת דלא נחתי היתומים לנחלה על פי ע"א וכדאמרו ב"ש מצינו שאין האחים יורדים לנחלה על פיה וה"ה על פי עד אחד כדאמרו בכתובות דף ק"ז וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' רפ"ד ומכל מקום היא נוטלת כתובתה דכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש לכי וא"כ שוב אינה נפרעת מנכסי יתומים דעדן אינו מבורר אם היא נכסי יתומים והרי בנכסי דידיה לא תקנו חז"ל שתשבע רק אם יטעון לה פרעתי וא"כ שוב נוטלת שלא בשבועה כנלפענ"ד דבר חדש ודו"ק ועיין בלח"מ פ"ז מנחלות ה"א שביאר בהדיא דבעד אחד אין יורדין לנחלה על פיו ועיין סי' רפ"ד ס"א בהג"ה ועיין ב"ש סי' י"ז ס"ק ק"ז. עוד נראה לי דבאמת התוס' הקשו למה צריכה לשבע הא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכתבו דתנאי ב"ד אלים טפי ולפענ"ד נראה דעכ"פ מחוייב לטעון ברי שפרע והיורשים אף דאינם טוענים בריא מכל מקום הם אינם צריכים לטעון רק שלא פקדנו אבא ולפ"ז זהו כששייך ליורשים אבל כל שלא ירדו לנחלה מי טוען ברי הבעל אינו כאן והם עדן אינם בגדר יורשים ודו"ק: