שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קי״ב (ו׳)

והנה במ"ש למעלה בענין אשה בושה לבא לב"ד נראה לפענ"ד כעת דבר חדש לענין זונה דכתב דיש מקילין במזנה ונדחו דבריו והרמ"א כתב דיש להקל במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמרה. ולפענ"ד היה נראה אדרבא באינה מופקרת כל כך יש להקל טפי שהרי כל שהיא זונה היא עכ"פ בכלל פרוצה ובפרוצה אמרו בכתובות דף צ"ו דאינה בושה לבא לב"ד וא"כ שוב לא שייך החשש דבושה לבא לב"ד וכל שתטעון מזה נתעברה ונאמנת להכשיר הולד א"כ שוב לא שייך החשש מיהו לפמ"ש הריב"ש וכן קי"ל בש"ע סי' ע"א באהע"ז דלענין ממון אף שטוענת ברי והוא טוען שמא מ"מ לא תוכל להוציא ממון א"כ שוב בודאי תהרוג הולד דהא אין לה ממי שתתבע מיהו עכ"פ כשזה המזנה יודה שהוא ממנו ויתחייב בממון אפשר להקל בכה"ג ודו"ק כי קצרתי. והנה בשנת תבר"ך ב' וישלח למדתי מסכת כתובות ובהגיעי לדף סמ"ך אמרתי על מה שדקדק הנוב"י בהרבה תשובות דלמה בכתובות אמרו מניקה שמת בעלה לא תנשא עד כ"ד חדש ותלו האיסור בה וביבמות דף מ"ב אמרו לא ישא אדם מעוברת ומניקת חברו וע"ש שכתב דמזה ראיה לר"ש הזקן. ולפענ"ד נראה דאדרבה מכאן ראיה לר"ת וגם להרמב"ם דנקט לפי המסקנא ג"כ טעם דדחסה ותמהו עליו ועיין מ"ש לעיל ולפמ"ש יש לומר דהנה לפי הטעם דדחסה א"כ עיקר האיסור עליו דהוא דוחק והוא עושה מעשה והאשה קרקע עולם היא ולכך שם דהזכירו מעוברת ומניקת חברו ואמרו הטעם בשביל דחסה א"כ עיקר האיסור תלוי בו אבל בכתובות לא הזכירו רק מניקת ובמניקת לפי המסקנא הטעם משום דבושה לבא לב"ד אם כן אם לא היתה בושה לא הי' איסור ולכך תלו בה האיסור ולכך הזכירו שמת בעלה לפי דבגרושה לדברי ב"ש דס"ל דלא יגרש אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר א"כ אינה בושה והרי שם אמר הן הן דברי ב"ש ודברי ב"ה לכך הזכיר האיסור במניקת שמת בעלה דבגרושה לדברי ב"ש לא היה מקום חשש כ"כ ודו"ק היטב: והנה התוס' ביבמות בדברי ר"ת כתבו דגם אלמנה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעת כתובתה לא משעבדה. ולפענ"ד היה נראה לפמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון שמשעבדה דכל דמשעבדה לא מצית לאסור יניקתה עליו רק עליה והקשה המהרש"א דהא כל דקיים לה לא משעבדא וכתב ודוחק לומר דמשעבדה לתינוק ע"ש שהניח בקושיא ולפענ"ד באמת השיעבוד הוא לתינוק ול"מ לנדור ולפ"ז גם בתבעה כתובתה או שאמרה איני ניזונית כבר נשתעבדה להניק להתינוק ולא חל נדרה איברא דלפ"ז יקשה למה בנתגרשה אינה כופה והא ניהו דאינה משועבדת לבעל אבל מ"מ משועבדת להתינוק. אך נראה דש"ה כיון דהשיעבוד לתינוק נצמח מכח הבעל וכל דהבעל גרשה ועקר שעבודיה ממילא גם השעבוד לתינוק נעקר שאינו בא רק מכחו אבל באלמנה אפשר דהשיעבוד לתינוק חל. מיהו י"ל כיון דמתחלה היתה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה או לתבוע כתובתה א"כ אגלאי מלתא למפרע דלא חל השעבוד וזה דחוק. ובזה יש לומר דל"ק על ר"ת מהך דנתגרשה אינה כופה ועיין מהרש"א בכתובות שם. ולפמ"ש יש לומר דס"ל לר"ת דלאו כל כמיניה להפקיע שעבוד דתינוק ואף דנתגרשה אינה כופה היינו כיון דהוא עיקר לא יוכל הוא לכופה אבל מכל מקום ראוי שאחר לא ישאנה וזה דאמרו בירושלמי הובא בתוס' סוטה דקרינן עליו ובשדה יתומים אל תבא ודו"ק היטב. אך מה שהקשה המהרש"א דהא קיים לה לא זכיתי להבין דכל דלא חל בשעת נדרה דהא משעבדא ליה והיה יכול להפר ניהו דקיים לה אח"כ מכל מקום בעת שיצא הנדר מפיה לא חל תו לא אפשר לחול אח"כ דכבר נסתלק דיבורה וצ"ע: