שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן קי״א (ג׳)

ובזה נראה לפענ"ד להבין מחלוקת הר"ש הזקן ור"ת הנ"ל דבאמת צריך ביאור הא דהתיר ר"ש הזקן אף במכירה והא כל ראייתו מהא דאמרו נתגרשה אין כופין אותה להניק והרי אמרו שם רכל שמכירה כופין אותה שתניק וכבר הרגיש בזה הב"ש ס"ק ל"ה. אך נראה דהנה הרשב"א כתב בתשובה הובא ביתה יוסף סי' י"ג לענין אלמנה שפסקה להניק תוך שלשים ללידתה אי נימא דהוה כגמלתו ואסור או דלמא התם בשהניקה עד לאחר תשעים יום שכופין מפני הסכנה אבל בתוך שלשים ליכא סכנה והשיב דלא נאמרו דברים הללו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לו אב למסמס לבריה בביצים אבל אלמנה לא עד כ"ד חדש ע"ש שהאריך הנה למדנו מדבריו דבגרושה יש טעם אחר שאין כופין אותה בשביל שיוצאת שלא לרצונה וזה לדעתי מה שדקדקו בלשונם נתגרשה אין כופין אותה דמשמע שנתגרשה שלא מדעתה וא"כ לפ"ז זהו שמחלק הר"ש הזקן דכיון שנתגרשה שלא מדעתה אינה משועבדת לו רק מפני הסכנה של וולד אבל מניקת חבירו לא נקראת דכל שנתגרשה שלא לרצונה לא שייך שם מיניקת חבירו דהא הוא בעצמו גרשה רק שמשום סכנת הוולד נגעו בזה א"כ כל שלא תכסוף לתבוע מזונות וליכא לתקנת הוולד שוב אינה נקראת מניקת חבירו. ובזה מובן היטב מה דאמרו מעוברת דלמניקה קיימא והרי באינה מכירה אינה עומדת למניקה בגרושה לשיטת הרשב"א ולפמ"ש באמת הנקה היא לטובתה דידה ואם כן באמת למניקה קיימא אף באינה משועבדת. ובזה אמרתי ליישב דברי זקני הב"ח שכתב בסי' י"ג דלא החמיר ר"ת אלא ברוצה להניק בזה החמיר בגרושה אף שאינו מכירה ותמה הט"ז דמה אכפת לן באמירה דידה דא"כ כל אשה גרושה תאמר שאינה רוצית להניק ותתבטל לתקנות חז"ל ובאמת שאין פירוש כלל לדברי הב"ח והב"ח כתב שהאריך בזה בתשובה ובהחפזי לא מצאתי בב"ח הישנות תשובה מענין מניקת ואין ת"י שו"ת ב"ח החדשות וגאוני בתראי למצוא תשובה זו. ולפמ"ש יש לומר דבאמת הה"מ כתב טעמו של ר"ת דמניקה דומיא דמעוברת ותמה הלח"מ שם דכיון דעיקר טעמו של מעוברת דלמניקה קיימא א"כ כל שאינה משועבדת בגרושה מניקה כמו כן במעוברת לא נתחייבה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכל הטעם דמעוברת למניקה קיימא הוא בשביל שצער יש לה א"כ כל שרוצית להניק הוה דומיא דמניקה דניהו שמעוברת למניקה קיימא אבל באינה רוצית להניק דאז גם במעוברת לא קיימא להניק ממילא מותרת וגם לפמ"ש הרשב"א דנתגרשה היא לפי שיצאה שלא מדעתה א"כ זהו כשאינה רוצית להניק אבל כשרוצית להניק בודאי אסורה ודו"ק היטב. ובב"ח שם יש ט"ס במה שמסיים אבל באשה שילדה וצ"ל בפנויה שילדה ע"ש ותבין הדברים. ולפ"ז היה יוצא לנו דבר חדש דבזמן הזה שאין כופין לגרש שוב לא שייך היתר בגרושה דאינה יוצאת שלא לרצונה ראה זה דבר חדש הוא שלא נתבאר בפוסקים. ובחידושי אמרתי דבר נפלא בכוונת הר"ש בביאור כל ענין המחלוקת של ר"ש הזקן ור"ת ודעימיה. דהנה באמת צריך ביאור דהיאך שייך לומר שחז"ל עשו תקנה והחמירו כל כך בגזירת מעוברת ומניקת חבירו משום חשש קל דלמא מעברא ומעכר חלבה וקטלא ליה ואף דתוכל לתבוע ליורשים בושה לתבוע וקטלא ליה ואיך חשו כל כך וגדרו גדר להחמיר כל כך משום חשש רחוק דלדעת כל הפוסקים לא קי"ל כטעם דדחסא ונדחה ולא נשאר רק טעם דמעכר חלבה וקטלת ליה והרמב"ם יחיד הוא בדבר. והנראה בזה דהנה התוס' בסוטה דף כ"ו ד"ה לא כתבו בשם הירושלמי דלא ישא אדם מעוברת ומניקת חבירו דעליו הכתוב אומר אל תשיג גבול עולם ובשדה היתומים אל תבא. וביאור הענין נראה לפענ"ד כיון דהיא משועבדת א"כ הרי קי"ל דהמזיק שעבודו של חבירו חייב אף למאן דלא דאין דיני דגרמי ועיין ב"ק דף ל"ג ובש"ך סי' שפ"ו ואף אם נימא דמזיק שיעבודו של חבירו פטור היינו לענין פטור ממון אבל עכ"פ איסור קא עביד בודאי והרי אף גרמא בנזקין אסור כמבואר בב"ב דף כ"ו וא"כ כיון שזה עשה שלא כהוגן והזיק שעבודו של חבירו ובפרט במקום דיש חשש לנפש של ישראל ניהו דחששא רחוקה היא מכל מקום כיון דעכ"פ אסור לעשות כן בודאי דמה לו להזיק שעבודו של חבירו דבאמת יש חשש שלא תניק את הולד של חברו ואולי עוד יגיע לחשש נפשות ע"כ גדר גדול גדרו בזה הואיל ועשה שלא כהוגן ואסרו שישא אותה מבלי יבא לחשש השגת גבול רעהו ומזיק שעבודו של חבירו: