שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ק״ט (ה׳)

ודרך אגב אזכיר מ"ש הב"י בסי' תנ"ה באו"ח דמעשה דר' מתנה ע"כ היה בשבת וא"כ הרי לא בד"ו פסח צ"ע דבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היה יכול לחול בד"ו פסח ועיין רש"י ותוס' פסחים דף נ"ח ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ה ור"מ מסתמא היה בימי אביי ורבא והיו מקדשין על פי הראיה וצ"ע. והנה בהא דאמרו בדף ה' דבזמנה קורין אף ביחיד ור"א אומר בעשרה והוה עובדא וחש לה רב לדר"א וכתב הרי"ף ומ"מ הלכה כרב דהרי אמרו בדף י"ט דהקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא שנו אלא בציבור אבל ביחיד יצא הרי דקורין ביחיד בזמנה ותמה הר"ן דשם יצא בדיעבד ומה ראיה מזה. והנראה בזה דענין מחו לה אמוחא משמע דסתרו דינו והדבר צריך ביאור דבמה סתרו את דינו והיה להם לומר לא שנו אלא בציבור וע"ש בסמוך דאמרו ומחו לה אמוחא והוא נסתר לגמרי. והנראה בזה דהנה באמת כל הטעם דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים דלא יצא הוא משום דגנאי לציבור שיקראו במגילה כזו ולפ"ז קשה טובא דכיון דביחיד יוצא אף בזה א"כ למה לא יצא בציבור בזה דניהו דלא הוה תורת ציבור מכל מקום יחיד ויחיד בפני עצמו יצא שוב הראני תלמודי שבטורי אבן נתקשה בזה ובאמת לפמ"ש בטעם הדבר דהוה גנאי לציבור יש ליישב הרבה קושיות אבל אכתי קשה דדל ציבור הו"ל כיחיד אך יש לומר כיון דבציבור הוה גנאי א"כ יש לומר דפסול אף בדיעבד וכמו בס"ת דאסור לברך על ס"ת פסול אף בכפרים שאין נמצא כשר וכמבואר באו"ח סי' קמ"ג ומטעם דאמרו בירושלמי מגו דנפשין עגומין זבנין ס"ת כשר וה"ה בזה כל דהוא כשר בדיעבד שוב לא יהיה נפשתא דציבורא עגומה ולכך תקנו שיפסול ולפ"ז זהו כשצריך ציבור עכ"פ לכתחלה א"כ לא שייך לומר דיהיה כמו יחיד דהא תקנו בציבור דלא יצא כדי שיהיה נפשם עגומה וא"כ ל"ש ומחו לה אמוחא דלא נסתר דבריו וע"כ דאף לכתחלה לא צריך עשרה וא"כ לא יהיה נפשם עגומה דהא לא צריך שיתקבצו כלל שיהיו עשרה. ובלא"ה י"ל במה שהקשיתי דיצא בתורת יחיד דהרי באם מבין אין אחר יכול להוציאו כי אם בעשרה ועיין באו"ח סי' קצ"ג ולפ"ז אם היה מתורת יחיד שוב היה צריך לקרות בפ"ע ולא יצא במה שקרא אחר וע"כ דתורת צבור עליו וז"ש ומחו לה אמוחא ל"ש אלא ציבור אבל ביחיד יצא. אמנם יש לומר כיון דלכתחלה בעי עשרה א"כ מקרי תורת ציבור ויוכל לצאת אף במגלה הכתובה בין הכתובים עכ"פ מתורת יחיד ואף דלא קרא בעצמו הא לכתחלה צריך להיות תורת ציבור עליו ולפ"ז מוכח משם להיפך משיטת הרי"ף ודו"ק היטב. והנה אם נימא דמגילה צריכה עיבוד לשמה ולהרבה דינים שוה לס"ת צריך לומר דמגלה הכתובה בין הכתובים היה נכתב כדינו ועיין באו"ח סי' תרצ"א ודו"ק. ובשנת תרי"ב למדתי מסכת מגילה והחלותי ביום ג' תרומה ושם בדף ב' ע"ב אמרו אשכחן עשייה זכירה מנלן אמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים אתקש זכירה לעשייה ונתקשיתי דמה קושיא דאיך אפשר דלענין עשייה יהיה הזמן של הפרזים בי"ד ולענין זכירה לא וא"כ אימת יקראו המגילה אם יקראו כמוקפין שוב יהיה העשייה קדמה להזכירה וזה לא אפשר כדאמרו בדף למ"ד תקדום עשייה לזכירה לא אפשר ואם יקראו המגלה בי"ב מנ"ל הא לא אתרבי רק מזמן זמניהם ואם על הזכירה לא קאי כלל הזמנים א"כ מנ"ל להקדים הקריאה ובדוחק יש לומר דלהס"ד דלא ידענו ההיקש דזכירה לעשייה א"כ מכ"ש דלא ידענו מהך קדימה דזכירה לעשייה דזה לא ידענו רק מדקדם זכירה לעשייה דכתיב נזכרים ונעשים והוה קדימה זכירה לעשייה ובאמת לפי מה דמקיש זכירה לעשייה א"כ הזכירה קודם: ובגוף הדין שנסתפקתי למעלה הדבר מבואר במגלה דף ז' ד"ה ורב יוסף דאף במקדש דלא היה שבות אפ"ה אסור משום דרב יוסף ומשמע הא משום טעמא דרבה היו קורין אבל אין ראיה דדוקא במקדש דלא שייך שבות ולא במדינה דשייך שבות אפשר אף דבקיאין בקבוע דירחא ג"כ לא היו קורין. שוב עיינתי במדרש תנחומא וראיתי כי דברי המדרש פרשה בראשית מ"ש בשם ריש מתיבתא דברים תמוהים כי הנראה פירש מ"ש מקדימים ליום הכניסה היינו לענין התענית וזה ששנינו מגלה נקראת היינו לענין יום התענית שמתענין בי"א בי"ב בי"ג אבל פשטת המשנה וגם סוגית הש"ס אינו כן וקאי על המגלה ע"כ לפענ"ד צ"ע. ובשנת תרט"ו ד' יתרו הקרה ד' לפני ספר קדושת לוי ומצאתי בדברי בנו הרב מוה' מאיר ז"ל שהקשה גם כן דבמשנה מבואר דלא קרו מגלה בחל בשבת והא אז היו מקדשין עפ"י הראיה וכתב עפ"י מה דאמרו סוכה דף מ"ג ע"ב אינהו דידעי בקביעא דירחא למה לא דחו ומשני כיון דאנן לא דחינן אנהו נמי לא דחי וע"ש ברש"י וא"כ גם כאן בשביל דאינהו לא דחי גם אנן לא דחינן ועפ"ז מביא ראיה להפוסקים דמוקפין בחו"ל גם כן קורין בט"ו דאל"כ שוב יקשה דהא בימי המשנה היו בקיאין בקביעא דירחא דאין לומר כיון דבני בבל לא דחי דהא בני בבל לא נהגו כלל דין מוקפין ובאמת שדפח"ח. אבל לפענ"ד מלבד דלא ראה השאלתות והמדרש תנחומא הנ"ל אף גם דגוף הדבר ל"ש במגילה דהרי רש"י כתב דלכך לדידהו לא דחי משום שלא יהיו אגודות ובאמת הדבר תמוה דהא אמרו ביבמות דף י"ד אפילו לאביי שתי ב"ד בשתי עיירות ל"ל בה וכבר תמה בזה במהרשד"ם ח' יו"ד סי' קנ"ג ובמשפטי שמואל סי' כ"ו ובכ"ת הביא דבריהם וכתב הוא ליישב כיון דבני ח"ל עולין לא"י ברגל א"כ יהיה כשני בתי דינין בעיר אחת ולאביי אסור בכה"ג ע"ש אם כן במגילה דלא שייך זאת שפיר מותר כדאמרו ביבמות שם לענין מגילה ודו"ק. והנה בשנת תרט"ז יו"ד אדר שני ב' צו החילותי ללמוד מסכת מגילה והנה במ"ש י"ג זמן קהלה לכל הוא הביא הרא"ש שני פירושים הא' הוא כשיטת הירושלמי דהוה זמן מלחמה ועל זה תמה הרא"ש דהיה לו לומר זמן מלחמה וגם הלשון וא"צ לרבויי הוא סתום דע"כ מטעם ק"ו הוא כדאמר בירושלמי והלא צריך גם בש"ס דילן לבאר הק"ו ע"כ פירש ר"ת דזמן קהלה לכל היא לסליחות ולתחנונים ומתענים בו ואני תמה על עצמי א"כ הא דאמרו וא"צ לרבויי היינו לענין שיקראו בו אין צריך קרא לרבויי דהא היה אז יום צרה ומלחמה ובודאי יכולים לקרות בו אבל תימה דא"כ לרשב"נ דיליף מימים כימים ופריך ואימא תריסר ותליסר ומשני י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבוי והיאך אפשר להיות תליסר דבעינן יום שמחה ומנוחה כימים אשר הוקבע פורים כמ"ש רש"י והרי י"ג זמן קהלה לכל היא וא"כ למה אמרו וא"צ לרבויי דהא אדרבא צריך וצריך לרבויי דהא כיון שאינו יום מנוח ושמחה כי"ד וט"ו שהרי מתענים בו ואומרים סליחות א"כ בודאי אינו זמן קריאת המגלה והיא תימה גדולה לפענ"ד ואולי יש לומר דלרשב"נ באמת י"ג זמן קהלה לכל היא היינו שהיו נקהלים להנקם מאויביהם א"כ א"צ קרא לרבויי ודוקא לר"ש ב"א דיליף מזמן זמניהם הוא כן אבל זה דחוק דהרי אמרו כדאמר ר"ש בר' יצחק י"ג זמן קהלה לכל היא ול"צ קרא לרבויי ה"נ י"ג זמן קהלה לכל היא וא"צ לרבויי א"כ משמע די"ג זמן קהלה לכל שוה הפירוש בין לרשב"א בין לרשב"נ דהרי ר"ש בר יצחק אמר על רשב"נ זאת. ולפמ"ש אין הפירוש שוה ואדרבא בזה יש ליישב מדוע לא אמר רשב"ג על רשב"א כדאמר על רשב"נ ולפמ"ש יש לומר דעל רשב"א הוה מצי לפרש כפירוש ר"ת ולכך אמר רשב"נ ועכ"פ דברי ר"ת צע"ג: