שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ק״ח (ח׳)

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הקשה אותי בהא דמשני הש"ס לח הוא ואינו חוצץ והא כל הטעם דלח אינו חוצץ כתב הב"י לענין טיט היה צריד שכל שיבש אינו נמחה במים משא"כ בלח שנמחה במים וא"כ שם כשהחציצה הוא כשהולך בקרקע על הרצפה ולא נמחה א"כ אף לח הוה חציצה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הטעם משום הקפדה וכל שהוא לח שימחה כשהוא במים אינו מקפיד וא"כ כאן ששבח הוא לבני אהרן ואינו חציצה בעצם שוב בלח אינו מקפיד דשבח הוא לו ובאמת שאף הדבר שכשהוא יבש חוצץ ולח אינו חוצץ צריך ביאור דמה נ"מ כשירד במים נמחה במים מכל מקום הוא מקפיד עליו והוה חציצה וצריך לומר דעיקר החציצה היא בשביל שהמים לא היו על בשרו וכיון שנמחה לא היה כאן חציצה כלל ויש לישב בזה הקושיא של החריף הנ"ל ולא נפניתי כעת להאריך שוב ראיתי בכ"מ שכתב ליישב קושית הסמ"ג דשאני דם לפי שהוא נסרך בבשר וכוונתו למ"ש דנסרך שנדבק שאני ומהתימה למה לא הביא פירש"י במנחות שפירש בהדיא כן וגם הש"ך לא הזכיר דברי הכ"מ וצ"ע אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או לד"א רק בין נסרך שהוה יבש או שהוא לח ות"ל כן אמרתי בראשית השקפה שוב ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק נ"ג דברים רבים ממש בזה ולא נפניתי לעיין דבריו: והנה המופלג החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הראני מ"ש הטור לענין טיט דשאר טיט כשהוא יבש אינו חוצץ וחולק על שיטת הרמב"ם דס"ל דבשאר טיט דוקא כשהוא לח אינו חוצץ וטיט היון אף כשהוא לח חוצץ והטור חולק עליו ובש"ע סתם כהרמב"ם כמ"ש סי"ד וע"ז הקשה הנ"ל דממשנה ב' פ"ט דמקוואות וטיט היון וטיט היוצרים וכו' אין טובלין ואין מטבילין בהם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח ומשמע דגם טובלין ומטבילין אחת הוא והרי מבואר דביבש אין טובלין בו אף בשאר הטיט ולק"מ כמו שהשבתי תיכף דאדרבא מדנקט תחילה לא טובלין ולא מטבילין ואח"כ נקט מטבילין ואח"כ נקט ולא יטבול באבק שברגליו ש"מ דדוקא נקט מטבילין אבל טובלין אף כשהיא יבש וז"ב ופשוט. אך מה שהקשה מהא דכתב הרמב"ם פ"ג דמקוואות לגין שהן מלאים מים טמאים והיה על פיו טיט טופח והיה טיט שוקע במים והטבילו טהור ואם היה טיט היון וכיוצא בו כאילו לא טבל וכן טבעת שנתנה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם היה טיט היון כאלו לא טבלה והיא מהתוספתא פ"ז דמקואות הרי דטיט היון אף כשהוא לח חוצץ ושאר טיט כשהוא לח הוא דאינו חוצץ דהרי שם שוקע במים ובודאי לח הוא והיא לכאורה סתירה מפורשת לשיטת הטור ומה שנראה לפענ"ד בזה דשם לענין שיחשב מה שמונח בטיט כאילו מונח במים בזה יש חילוק בין טיט היון לשאר טיט דשאר טיט כשהוא לח נמחה במים והוה כאילו הטבעת נתונה במים ממש משא"כ בטיט היון דהוא עב אינו נוגע במים ממש ומכ"ש בלגין דהוה לענין השקה ומצינו חילוק בחולין דף כ"ו דאיידי דמיא יקירי שכני תתאי ופירי קפו מלמעלה ואף דמסיק דמיא מבלבלי אבל כאן בטיט העב ודאי לא מבלבל ולא הוה השקה וה"ה דלא מחשב טבילה במים דהטיט מפסיק כנלפענ"ד ברור. שוב ראיתי במרדכי שבועות והובא ביתה יוסף סי' קצ"ח שכתב דטעמא דלח אינו חוצץ דאינו מקפיד הא אם מקפיד חוצץ וכתב דהרוקח מפרש דלח אינו חוצץ דנכנס בו המים וכתב המרדכי דזה אינו דהא אין לח יותר מיון ואפ"ה אמרינן פ"ק דחולין דאין מועיל השקה דמיא שכני מלתתא ע"ש. ואני תמה על עצמי דהא מסיק הש"ס דמיא מבלבלי ועכ"פ מבואר דהתוספתא יש לפרש כמ"ש ועיין בראב"ד בפ"ג מקוואות ה"כ שם מה שהביא לשון התוספתא ואינו מובן מה הבדל יש בין המים שוקע בטיט או הטיט שוקע במים. ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם דס"ל דגם בשאר טיט כל שהוא יבש חוצץ א"כ אין נ"מ בין מים שוקעים בטיט או להיפך אבל להטור דטיט אינו חוצץ כלל אף כשהוא יבש ובטיט היון גם כן כשהוא לח אינו חוצץ וא"כ קשה להבין שיטת התוספתא וצ"ל כמ"ש דאינו משיק המים שבלגים במים רק ע"י הטיט וא"כ כשהטיט שוקע במים (וא"כ) ע"כ כשהמים קדמו להטיט ואמאי לא תעלה טבילה וע"כ כתב הראב"ד שבתוספתא הגירסא שהמים שוקעין בטיט והיינו שהמים נשקעו למטה והטיט למעלה ולכך בטיט יון שהוא עב לא שייך השקה דהטיט מפסיק והמים שקועים בטיט משא"כ בשאר טיט שהוא לח ונמחה במים ואין כאן שום הפסק וז"ב ופשוט. ואני תמה לשיטת המרדכי דטעם לח אינו חוצץ שאינו מקפיד א"כ מה נ"מ בין טיט היון לשאר טיט וגם התוספתא זו אין לה פירוש לפי דבריו וצ"ע. ובאמת גם בהרא"ש משמע כדברי הטור שהרי בפסקי הרא"ש בנדה דף ס"ז אינו מזכיר כלל שאר טיט ורק טיט היון וחביריו וע"כ דשאר טיט אינו חוצץ כלל וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש פרק עשירי מנדה אות כ"ו ומזה למד הטור שהרא"ש מפרש דשאר טיט אינו חוצץ כלל וכפי הנראה תפס הפירוש של המרדכי דהטעם משום הקפדה וע"כ לפענ"ד לדידיה כשהוא יבש לגמרי ואינו נדחק כלל בודאי אינו חוצץ שאינו מקפיד וכשהוא לח מעט כגון שהוא טופח קצת אז יש מקום לחלק בין טיט היון לשאר טיט ועיין בהרא"ש בפירושו בפ"ט דמקוואות מ"ב במה שפירש דגץ היווני היינו כשהם רכים בימות הגשמים ומשמע משום דמקפיד עליו ודו"ק היטב. שוב מצאתי בב"ח סי' קצ"ח שהביא דברי המשנה וכתב שהטור דייק ממ"ש במשנה אין מטבילין דדוקא מטבילין אבל טובלין מותר אף ביבש ושמחתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה: