שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ק״ז (ו׳)

והנה דבריו תמוהים דפתח באיסור דרבנן גזרה דלמא אתי לאחלופי ואח"כ מסיים דלאחר שש הוה א"ה דאורייתא וכבר התעורר בזה בשאילת שלום ולא יישב כלום. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהנה הגאון מפרש פי' חדש דחיטי קורדנייתא הוין שרירין דלא בלעו מיא וגזרינן דלמא אתו לאחלופי בבלעי מיא ולפ"ז שפיר כתב הגאון דבלא חשש דבלעי מיא החיטי הם א"ה מדאורייתא איך שייך דלמא אתי לאחלופי ומי לא ידע דאסור לקדש באיסורי הנאה דאורייתא וע"כ דבשש דאז אף הבלועים ממים אינן רק א"ה דרבנן וא"כ שייך דלמא אתי לאחלופי ודברי הגאון נכונים מאד ומ"ש עוד בש"ש דמה מייתי ראיה מקידושין שאני התם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש רש"י דבריו נפלאו דהרי בש"ס אמרו כן בדף וא"ו דלכך לא תקנו דלבטל בשש כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא ולא הוה ברשותו ומייתי מדר"ג ואם איתא לימא דשאני קידושין דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה וע"כ צ"ל כיון דעיקר ההפקר ב"ד היא מפני שאסור מדרבנן והרי בכל קידושין פסולין דרבנן חוששין לקידושין כמבואר סי' מ"ב וע"כ דבחמץ כל דחז"ל אמרו דאסור בהנאה לא שוה מידי והפקירו ממונו וא"כ שוב אינו ברשותו מקרי דאל"כ ניהו דחז"ל אמרו דלא יהיו קידושין לא גרע משאר קידושין פסולי דרבנן דמכל מקום צריך גט כמבואר באהע"ז סי' מ"ב ושפיר מייתי. ומן האמור אתה תראה דנעלם דברי השאלתות האלה מהרבנים הגדולים חכמי ווינעצא ואחד המיוחד היה הרב בעל דבר שמואל שהביא הכנה"ג באו"ח סי' תל"א שנסתפקו מי שביטל בשש אם מועיל הביטול כיון דמדרבנן אינו ברשותו ותמה בכנה"ג דהיא ש"ס מפורש דאמרו דלכך לא תקנו שיבטל בשש כיון דמדרבנן אינו ברשותו לא מצי מבטלו והביא מדר"ג והיא תימה גדולה וכל האחרונים טרחו ליישב דבריהם וגם אני הארכתי בזה דניהו דלא תקנו ביטול בשעות דרבנן דעכ"פ מדרבנן אינו ברשותו מכל מקום לענין הלאו דבל יראה אינו עובר אבל לו ראו דברי השאלתות דאמר דדוחה ק"פ וצריך לחזור דאין בידו לבטלו כעת והעמידו דבריהם במקום כרת ומכ"ש דעובר בבל יראה כל דלא מהני הביטול. אמנם בגוף דברי הגאון היה נראה דלפמ"ש הוא בעצמו דלענין פסח כיון דאינו יכול לשחוט על חמץ לא מפטר מפסחא וחייב לחזור א"כ מה מביא ראיה מדר"ג באמת יש לומר כיון דמדאורייתא ברשותיה קאי מצי לבטל ואף דאסרוה רבנן עכ"פ בלא תשחט על חמץ דבאמת כבר כתבתי דמהראוי שלא יעבור כלל כיון דחמץ אינו ברשותו וצ"ל כיון דלא כתיב לא תשחט על חמצך רק על חמץ והאי חמץ הוה אף דאינו עובר בבל יראה והוה כחמץ של אחד מסוף העולם מכל מקום עובר דכיון דסופו שיעבור בבל יראה ויהיה ברשותו כמו שהארכתי בתשובה ורמזתי לעיל מזה וא"כ כל דמן התורה הוא ברשותו א"כ שוב לא מהני הביטול דהרי רבנן הפקיעו מרשותו ובכ"ז לא תשחט על חמץ בודאי עובר דמידי על חמצך כתיב על חמץ כתיב ודו"ק היטב. ואתה המעיין הבט וראה כמה עמקו דברי הקדמונים וכמה מילי מעליותא יוצא מכל דיבור ודיבור הנאמרים מלהבת אש תורתם. והנה במה שהקשיתי למעלה על בן בתירא דמכשיר פסח בע"פ כל היום והא קרא כתיב לא תשחט על החמץ דם זבחי הראני אחד דברי הירושלמי שהובא בר"ן ס"פ אלו עוברין דלר"י בן בתירא בין חמץ בין מצה אסור משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וא"כ שוב ל"ק דלב"ב באמת אסור כל היום. והנה השבתי ע"ז דבאמת לא מצינו בש"ס דילן שום חולק דחמץ יהיה אסור כל היום ע"פ ובמשנה נחלקו ר"מ ור"י עד כמה אוכלין חמץ ומבואר דעכ"פ עד ד' שעות אוכל חמץ לכולי עלמא והש"ס מפלפל בפסחים דף ה' מנ"ל דמשש אסור ולא אשתמיט בש"ס דילן לומר דלבן בתירא אסור מן התורה וגם איך שייך שהתורה אסרה בשביל ששוחטין הפסח ועובר על לאו דהרי באמת הפסח כשר אף ששחטוהו על החמץ ובאמת אדרבא הירושלמי ראיה לדברי דאמר דאסור חמץ ומצה והנה מצה ודאי דאינו רק דרבנן ומה דאמר דלוקה אינו רק דרבנן ואסמכתא בעלמא כמבואר בכל הפוסקים ועיין בב"י סי' תע"א ה"ה החמץ אסור מדרבנן והיינו כיון דלריב"ב היו יכולין לשחוט הפסח כל היום ובלי ספק היו מבערין החמץ כאור הבוקר כדי שלא יעברו על לאו לכך עושין אסמכתא שלא יאכלו חמץ כל היום ולדברי הרמב"ן גם מצה אסור כל היום. ובאמת שבזה היה מיושב קושית הר"ן שם על הרמב"ן אבל באמת לפענ"ד גם הר"ן לא היה סובר דלריב"ב יהיה אסור לאכול מצה ואף דמלשונו משמע דלר"י בן בתירא אסור מן התורה מצפרא היינו בשביל שלא יעבור על לא תשחט על חמץ דם זבחי וממילא עושין סמך לזה ואוסרין לאכול חמץ כל היום אבל לדידן דלא שייך לא תשחט על חמץ אין עושין סמך דלא משכחת לה כלל שיאסר כלל מן התורה ואין לומר דבאמת הש"ס דילן מסיק דב"ב פוסל מצפרא ולכך לא נזכר כלל דב"ב אוסר לאכול חמץ והירושלמי ס"ל כס"ד דילן דבן בתירא מכשיר בשחטו מצפרא ולכך אסור מן התורה לאכול חמץ דזה אינו דא"כ הא רבי הביאו הש"ס שם דהשיב תחת בן בתירא דאינו מותר לשחוט רק מחצות וא"כ עכ"פ סובר בדעת בן בתירא דאינו כשר לשחוט רק מחצות וא"כ היאך קאמר הש"ס ירושלמי דרבי לא ה"ה אוכל לא חמץ כריב"ב והש"ס מקשה שם דרבי לא הוה תלמידיה דר"י בן בתירא והא לרבי אינו כשר גם לב"ב רק מחצות וע"כ דמן התורה בודאי אינו אסור רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא משום דלבן בתירא היה עכ"פ בדיעבד כשר כששחטו מצפרא וכמ"ש מיהו בכ"ז קשה על הירושלמי דבש"ס משמע דלרבי אינו כשר כלל כששחטו מצפרא וע"כ צ"ע דברי הירושלמי: